צלצול טלפון בבוקר 5 בספטמבר 1972 העיר שלושה עיתונאים מזרח־גרמנים, שנשלחו לסקר את המשחקים האולימפיים הנערכים במינכן המערב־גרמנית. זו אולימפיאדה ראשונה שבה משתתפת באופן עצמאי ורשמי משלחת מזרח־גרמנית - הישג מדיני גדול למשטר הקומוניסטי במדינה, הנאבק זה עשרות שנים על הכרה בינלאומית בו. זו היתה גם האולימפיאדה הראשונה שנערכה על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. שיחת הטלפון המוקדמת לשלושת העיתונאים מגיעה מהבניין בכפר האולימפי, שבו מתגוררת משלחת הספורטאים המזרח־גרמנית. "כוחות חמושים חדרו במהלך הלילה לכפר האולימפי וכבשו את בית המשלחת הישראלית, ממול לבית המשלחת המזרח־גרמנית. היו יריות, וככל הנראה יש הרוגים".
בעוד העולם החיצון, ובכלל זה שירותי הביטחון המערב־גרמניים, לא היו מודעים לגודל הדרמה הנוראה המתחוללת בתוככי הכפר האולימפי שתסתיים ברצח 11 ספורטאים ישראלים בידי חוליית טרור פלשתינית, קיבלו שלושת העיתונאים המזרח־גרמנים מידע מדויק למדי על המתרחש ויצאו מייד לכפר האולימפי. אחד מהם נתקל בסירוב כניסה בשער הסמוך לזירת הפיגוע המתגלגל. שוטר מערב־גרמני המליץ לו "עדיף שלא תיכנס, אם אינך רוצה לצאת כגופה", והוא הופנה לשער אחר.
שני העיתונאים האחרים נכנסו ללא בעיות לשטח הכפר באמצעות מערכת הכבישים התת־קרקעית של הכפר האולימפי. שעות עברו מאז תחילתו של האירוע, ורשויות הביטחון המערב־גרמניות עדיין לא סגרו הרמטית את הכפר. שלושת העיתונאים המזרח־גרמנים יכלו להסתובב באופן חופשי למדי בשטח ולהעביר דיווחים מפורטים על המתרחש לשטאזי, סוכנות הביון המזרח־גרמנית, שאנשיה פיקחו בקפדנות רבה ביותר על משלחת הספורטאים ועל משלחות הצופים שהגיעו לאירוע הספורטיבי מצידה המזרחי של גרמניה.
אחד הספורטאים המזרח־גרמנים, ששהו במגורי המשלחות ברחוב קונולי מספר 24, מול בניין מספר 31 שבו התגוררו הספורטאים הישראלים, היה קלאוס לאנגהוף, חבר נבחרת הכדוריד של ארצו. לאנגהוף - אז בן 32, היום בן 82 - משחזר בשיחה עם "ישראל השבוע" את אותם רגעי תופת: "בסביבות 5 בבוקר העירו אותי ראשי הנבחרת שלנו. המזכיר הכללי של המשלחת אמר לי: 'קלאוס, תעבור בכל החדרים שלנו ותאמר לספורטאים שלנו שבבנין ממול - במרחק של כ־15 מטר מאיתנו, בבית שבו היתה המשלחת האולימפית הישראלית, אירע פיגוע. אנחנו לא יודעים מה בדיוק התרחש, אבל כולם צריכים להישאר בחדרים ולנעול את כל הדלתות והחלונות שפונים לרחוב'. אסרו עלינו לעזוב את הבניין שבו התגוררנו וללכת לחדר האוכל לארוחת בוקר. הורו לנו לחכות להוראות נוספות".
כלומר, לא שמעת את היריות מעבר לרחוב אצל הישראלים?
"נדמה לי שבשנתי שמעתי יריות, אבל זה לא עורר אותי. היה לי חדר נפרד. היו בבניין אצלנו יחידות דיור לחמישה אנשים, לשלושה, לשניים ולבודדים. יכולתי מחדרי להשקיף ישירות על המתרחש ממול, בעיקר בכניסה למבנה שבו היתה המשלחת הישראלית, ששם התנהל המשא ומתן עם המחבלים".
משחק בדלתיים סגורות
אנחנו נפגשים ברוסטוק, עיר הולדתו של לאנגהוף, שבה החל את הקריירה הספורטיבית שלו, שנמשכה בשורות התאחדות הכדוריד הגרמנית גם לאחר איחודה מחדש של גרמניה, עד לאחרונה. טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן אינו מרפה ממנו, גם היום, למרות העובדה שהשכנות למשלחת הישראלית לא יצרה קרבה כלשהי בין הספורטאים משתי המדינות.
מזרח גרמניה היתה העוינת ביותר לישראל מקרב מדינות הגוש הקומוניסטי באירופה עוד לפני מלחמת ששת הימים, שלאחריה ניתקו רוב מדינות הגוש את יחסיהן עם ישראל. למזרח גרמניה לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל מיום הקמתה ב־1949 ועד ליום היעלמה ב־1990. מנגד, היו למזרח גרמניה יחסים הדוקים ביותר עם אויביה הערבים המושבעים של מדינת היהודים, בכלל זה עם ארגון הטרור הפלשתיני, אש"ף. בסוף אוקטובר 1971 ביקרה במזרח ברלין משלחת בראשותו של יאסר ערפאת, שלה הובטח סיוע חומרי מוגבר. כבר במלחמת ששת הימים שקל המשטר הגרמני מעורבות צבאית נגד ישראל לצד הערבים, מהלך שהוצא לפועל במלחמת יום כיפור, שבמהלכה שלחה מזרח גרמניה מטוסים וטייסים לסוריה, שהשתתפותם בלחימה נמנעה ברגע האחרון בגלל הסכם הפסקת האש.
באווירה טעונת שנאה כזו נפגשו לאנגהוף וחבריו לנבחרת הכדוריד המזרח־גרמנית לראשונה פנים אל פנים עם ספורטאים ישראלים דווקא על אדמת מזרח גרמניה, שלוש שנים לפני אולימפיאדת מינכן. "שיחקנו מול נבחרת ישראל ב־1969 במסגרת משחקי הקדם לאליפות העולם שנערכה שנה לאחר מכן בצרפת", נזכר לאנגהוף, "ההגרלה חייבה אותנו לשחק מול נבחרת ישראל. הנהלת הנבחרת שלנו לא יכלה לסרב לשחק מול ישראל, כי אז היינו מאבדים את ההזדמנות להעפיל לאליפות העולם. וכך באה ההתמודדות הזו לעולם, שנערכה אם איני טועה ב־19 בנובמבר 1969.
המשחק הראשון התקיים בשוורין, במקלנבורג־פורפומרן. לצערנו הרב ולצער הנבחרת הישראלית, החליטה ההנהלה שלנו לקיים את המשחק בדלתיים סגורות. הוזמנו אולי 50 צופים נבחרים. מעבר להם לא הורשה איש להיכנס לאולם. ניצחנו במשחק בהפרש עצום, 35:2. המשחק היה מאוד הוגן מצד שתי הנבחרות".
התקשורת המזרח־גרמנית דיווחה על אירוח המשלחת הישראלית?
"כן, אבל בידיעות קטנות וקצרות מאוד, לא כפי שנהגו לדווח על המשחקים שלנו. כדוריד היה ספורט פופולרי מאוד במזרח גרמניה. מובן שהיו אוהדי כדוריד רבים שרצו לראות פעם את המשלחת הישראלית. עבור רבים ההתנהלות של הרשויות כלפי המשלחת הישראלית נתפסה כמבישה, אבל לא יכולנו לעשות דבר נגדה".
ומדוע לא התקיים משחק הגומלין בישראל?
"המשחק אמור היה להתקיים בישראל בתחילת דצמבר. קיבלנו כל הזמן ידיעות סותרות. תחילה נאמר לנו שהמשחק יתקיים באולם גדול בקיבוץ, נדמה לי שבסמוך לנהריה. אפילו נערכה לנו הרצאה של קומוניסט ישראלי, שבא במיוחד לספר לנו על ישראל בהזמנת ממשלת מזרח גרמניה. לצערי, איני זוכר את שמו. מה שהוא סיפר לנו בגרמנית מאוד הלהיב אותנו. קרוב לוודאי שהממשלה שלנו לא ידעה מה הוא מתכוון לספר לנו. אבל לשמחתנו הרבה, וקרוב לוודאי לכעסה של המפלגה הקומוניסטית המזרח־גרמנית, הוא תיאר את ישראל ואת התפתחותה מאז 1948 בצורה חיובית מאוד. הוא סיפר לנו מה שהעם היהודי עשה מהארץ הזו, איך הוא הפך מדבר לאדמה פורייה ופורחת, גאווה לכל האזרחים. ניתן היה לחוש את הגאווה שלו במדינת ישראל בדבריו. עד היום אני רואה לנגד עיניי איך הוא עמד מלא שמחה ודיבר איתנו על ישראל בעיניים בורקות. זה מאוד ריגש אותנו.
"עוד קודם לכן אספתי לעצמי מידע על ישראל, שכן בנסיעות שלנו למדינות ערב, שם התמודדנו מול נבחרות ערביות, תמיד שמתי לב לכך שהם מדברים על ישראל רק באופן שלילי. זה לא מצא חן בעיניי. במצרים, כבר בתחילת שנות ה־60, נתנו לנו חוברות מידע מלאות הסתה נגד ישראל. ולכן בכל נסיעה למדינות מערביות חיפשתי חומר על ישראל - ספרים, חוברות, דיווחים בעיתונות, כדי לדעת יותר. ההרצאה הזו של הקומוניסט הישראלי מאוד שימחה אותי. עבור כולנו המפגש איתו היה מאוד חשוב רגשית. לא ציפינו שהוא ידבר באופן כה חיובי על ישראל.
"אך באופן מצער, המשחק בישראל לא יצא לפועל. לפי חוקי הכדוריד, המגרש היה אמור להיות בגודל מסוים ומסביב היו אמורים להיות שוליים בגודל קבוע, כדי שהשחקנים לא ייתקעו בקירות. לא היה אולם כזה בישראל, והוועד העולמי הודיע לנו שעלינו לאליפות העולם ללא משחק גומלין. באותה אליפות זכינו בסגנות אליפות העולם".
היה לכם מגע כלשהו עם חברי הנבחרת הישראלית במהלך שהותה במזרח גרמניה מחוץ למשחק?
"בניגוד למקובל אז, לא נערכה ארוחה משותפת לשתי המשלחות. לפני המשחק בירכנו אלה את אלה, על המגרש עמדנו לצידם והתייחסנו אליהם בידידות. מצד השחקנים לא היתה כל סיבה להתעלם מהישראלים. הנהגת המפלגה הקומוניסטית וגופי המשטר אמרו לנו שהמשחק צריך להתקיים במסגרת נורמלית, אבל ללא הפגנת ידידות על המגרש. כך התנהגנו. המשחק התנהל באווירה ספורטיבית בין שתי הנבחרות.
ואז באה 1972. לראשונה משתתפת מזרח גרמניה באופן עצמאי, עם כל סמלי הריבונות שלה, במשחקים האולימפיים, שמתקיימים במערב גרמניה.
"כדוריד הפך לספורט אולימפי לראשונה ב־1972, וכך הפכנו לחלק מהנבחרת הלאומית שלנו. עד 1964 היתה משלחת גרמנית משותפת לשתי המדינות לאולימפיאדה. בכל פעם נערכו תחרויות קדם בין שתי המדינות על הייצוג, ובעקבותיהן הורכבה משלחת ספורטאים משתי המדינות. ב־1968, במקסיקו, השתתפו שתי נבחרות גרמניות נפרדות, אבל תחת הדגל וההמנון האולימפיים. 1972 היתה עבורנו הופעת בכורה כפולה: גם הופעה ראשונה של משלחת מזרח־גרמנית רשמית במשחקים האולימפיים וגם השתתפות של נבחרת הכדוריד. כסגני אלופת העולם קיווינו מאוד לזכות במדליה באולמיפידה. ואז אירע הפיגוע במשלחת הישראלית. באותו יום, 5 בספטמבר, נועד לנו משחק גורלי מול נבחרת בריה"מ. היינו ערוכים לנצח, אך המשחק נדחה ביום בגלל הפיגוע והפסדנו בו.
"שלוש פעמים השתתפתי במשחקים אולימפיים - ב־1972 כשחקן, ב־1980 במוסקבה - שם זכינו בזהב, וב־1988 בדרום קוריאה כמאמן. אני חייב לומר שמכל שלוש האולימפיאדות הללו, המשחקים במינכן - עד 5 בספטמבר, היו המוצלחים ביותר. היתה אווירה שמחה, שלווה, רגועה בין כל הספורטאים. הכפר האולימפי היה קטן ואינטימי, אבל נפלא. עבורנו, כספורטאים שהשתתפו בפעם הראשונה באולימפיאדה, זה היה מרשים ביותר. מאוד התלהבנו. בערב 4 בספטמבר קבוצה קטנה מהנבחרת שלנו עשתה סיבוב בכל שטח הכפר האולימפי, לנשום אוויר לפני המשחק החשוב שהיה מתוכנן למחרת מול בריה"מ. עברנו גם ליד הגדר הנמוכה, שהקיפה את הכפר ושדרכה חדרו המחבלים. גובהה היה כ־2 מטרים. באולימפידות הבאות אמצעי הביטחון כבר היו הרבה יותר חמורים. מה שאני לא מבין עד היום זה איך לא נערכו לאפשרות של פיגוע. הרי זו הייתה תקופה שבה כבר היו פיגועי טרור פלשתיניים. אבל המארגנים הגרמנים והוועד האולימפי הבינלאומי היו נאיביים. הם היו צריכים להגן טוב יותר על הכפר האולימפי".
אסון בשידור חי
לאנגהוף שולף מכיס הז'קט הכהה שלו צילומים שהוא בעצמו צילם לאורך היום הארוך, שבו תשעת מחברי המשלחת הישראלית הוחזקו כבני ערובה. "כאן רואים את הכניסה לבניין של המשלחת הישראלית, שבסמוך לה השליכו את גופתו של משה ויינברג", הוא מצביע על אחד הצילומים, "הגופה נותרה שם זמן מה, עד שפונתה. זה היה מראה נורא. מחריד. מזעזע. גרנו בדירות ממול וראינו הכל. ואז החל המשא ומתן עם המחבלים בהשתתפות מפקד משטרת מינכן, שר הפנים המערב־גרמני, דיטריך גנשר, ואנשים נוספים. הם דיברו בסמוך לכניסה עם טרוריסט אחד, שהחזיק בידו כל הזמן רימון. המשא ומתן התנהל כל היום. זה היה נורא".
חלון חדרך השקיף ישירות אל זירת האירוע?
"החדר שלי היה בקומה החמישית או השישית. תחילה נשמענו להוראות האחראים ולא פתחנו את החלונות. בחלון הקומה השנייה של הבית הישראלי ראינו שני מחבלים. למטה בקומת הקרקע היה מוצב כל הזמן מחבל אחד חמוש בקלצ'ניקוב והיה את מנהל המשא ומתן עם הרימון ביד. אחרי שעה-שעה וחצי מתחילת האירוע פתחנו חלונות ודלתות ויצאנו מהחדרים למרפסות שלנו. המחבלים שהיו בקומה השנייה נופפו לנו לשלום. הם ידעו היטב מי מתגורר בבניין ממול. כלומר, שזו המשלחת המזרח־גרמנית. מזרח גרמניה נחשבה לבעלת ברית של הפלשתינים. הם ראו בנו חברים שלהם. כמה מחבלים הכירו את הכפר האולימפי מצוין, וידעו הכל - איפה צריך לקפוץ מעל לגדר, כמה צריך ללכת עד לבית שבו היו הישראלים. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. אחרי שהם נופפו לנו לשלום, לקחנו את המצלמות וצילמנו אותם. היו לי עוד תמונות, אבל את חלקן נתתי ב־1997 לעיתונאי שלא החזיר לי אותן, ובינתיים הוא הלך לעולמו".
בצילומים, שרובם צבעוניים, הנציח לאנגהוף את הכפר האולימפי, את מבני המגורים, את הנבחרת שלו בהרכב מלא וחלקי ורגעים מדרמת הטרור שהתנהלה ממול לחדרו. בין היתר, צילומי הקרב בשחור־לבן של המחבלים ואוכל שמובא לבניין המשלחת הישראלית לדרישת המחבלים. בדיווח המפורט ששולחים העיתונאים המזרח־גרמנים לשטאזי על ההתפתחויות בשטח, ולא לגורמי הביטחון המקומיים, נכתב בשעה 8:15 בבוקר מהקומה הראשונה של בניין המשלחת המזרח־גרמנית הצופה ישירות אל האירועים בביתן הישראלי: "חמישה חמושים מסתכלים עלינו, צוחקים. סמוך לדלת הכניסה בקומת הקרקע מפקד הכוח בחליפת טריינינג אפורה עם כובע לבן, פניו מאופרים בצבע חום. בקומה הראשונה בחלון מוצב אדם עם כובע אפור כהה, רחב שוליים, עם משקפי שמש גדולים, אדומים, חולצה עם הדפס, פתוחה לראווה, שרשרת זהב..."
"מתי נודע לכם על הסוף הטרגי של האירוע?", אני שואל את לאנגהוף. "היה לי מכשיר טלוויזיה קטן בחדרי, כל היום צפיתי בדיווחים", הוא משיב, "הכל עבר בשידור חי. אחר הצהריים סימנו על רחבת הדשא שהיתה מאחורי הבניין שלנו שלושה צלבים. שם נחתו מאוחר יותר שלושת המסוקים, שלקחו המחבלים ובני הערובה לשדה התעופה פירסטנפלדברוק. לפתע בערב ראינו מאצלנו תנועה במבנה ממול. אפשר היה לראות את המעליות יורדות ועולות. תנועת האוטובוסים בכפר היתה תת־קרקעית.
"נודע לנו שתשעת בני הערובה שנותרו בחיים הועברו למסוקים, ובסביבות 9 בערב, אולי מאוחר יותר, שמענו את המסוקים עוזבים. זמן מה לאחר מכן הודיעו בטלוויזיה שהפרשה הסתיימה בטוב.
"סמוך לחצות דווח מה שקרה באמת: המסוקים נחתו, צלפים גרמנים ניסו לירות במחבלים לאחר שהפנו עליהם אורות זרקורים. פעולת ההסחה לא הצליחה, כי הטרוריסטים מייד השליכו רימונים לתוך המסוקים, וכך הספורטאים נרצחו. הפעולה הזו הוכנה באופן חובבני. עבורנו זה היה הלם".
"לא אירוע זיכרון אמיתי"
לאחר התלבטות ארוכה החליטו מארגני האולימפיאדה להשעות את התחרויות לכמה שעות אך לחדש אותן למחרת.
כל היום נותרתם בחדרים?
"חלק מהמשלחת המזרח־גרמנית עזבה באותו יום את הכפר האולימפי כפי שתוכנן מראש. נבחרות כדוריד אחרות יצאו לאימונים, אבל אנחנו לא. המאמן שלנו, הנס זיילר, אמר: 'המשחקים הסתיימו'. רק בערב באה הידיעה שהמשחקים הושעו ליממה ולאחר מכן יתחדשו. במשחק שקיימנו למחרת מול בריה"מ הפסדנו. הגענו בסופו של דבר להתמודדות על המקומות השלישי והרביעי והפסדנו מול רומניה. נבחרת שחזרה למזרח גרמניה מאולימפיאדה בלי מדליה לא היתה שווה דבר. רק מדליות נחשבו. הפיגוע במשלחת הישראלית העיק מאוד על כולנו. הייתי עסוק במחשבות על זה כל הזמן. לא היה ניתן להעלות על הדעת שמישהו מנצל אירוע כה גדול וחשוב כמו המשחקים האולימפיים לפיגועים טרוריסטיים.
"נולדתי בסוף 1939. יש לי זיכרונות ילדות מהשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. רוסטוק הופצצה קשות. עד היום אני לא מסוגל להיכנס למרתפים אפלים או לשמוע מנועי רכבים מרעישים. עד היום אין לי כל הבנה למלחמות בין אנשים. הפיגוע הזה הותיר בי את רישומו הנורא עד היום. ככלות הכל, מזרח גרמניה היתה מעורבת באירוע בכך שאפשרה למחבלים פלשתינים לעבור דרכה ולהכין את עצמם. הם ידעו שבמידת הצורך יוכלו לעבור מהר ממערב גרמניה למזרח גרמניה ולקבל שם הגנה. אחד ממארגני הפיגוע במינכן, אבו דאוד, נהנה מהגנה במזרח גרמניה".
אבל סוכני שטאזי שהיו עם המשלחת לא שיתפו פעולה עם המחבלים?
"מובן שהיו איתנו סוכני שטאזי במשלחת, אבל אני לא יודע אם הם היו מעורבים. במשלחת לא היו סוכנים רבים. במשלחות הצופים, שיכלו להישאר רק כמה ימים ואז הוחלפו באחרת, היו אנשי שטאזי רבים".
מדוע המשלחת המזרח־גרמנית לא השתתפה באירוע האזכרה לנרצחים שנערך לאחר הטבח?
"הגיעה הנחיה מהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בברלין שהמשלחת האולימפית המזרח־גרמנית לא תשתתף באירוע. לא שאלו לדעתנו, הספורטאים. יו"ר המשלחת שלנו מנפרד וובר הודיע לנו על כך. ללא הסבר. היינו צריכים להשלים עם ההנחיה הזו. לא יכולנו לנהוג ככל העולה על רוחנו. בינינו מובן שדיברנו על זה. אמנם ידענו שעלינו להיזהר, כי היו כמה שחקנים בנבחרת שלנו שהיו מודיעים של השטאזי. לא ידענו מי הם. שיחקתי אז במועדון לייפציג, שם למדתי באוניברסיטה. אני ושאר השחקנים ממועדון לייפציג יכולנו לבטוח זה בזה ולדבר חופשי. דעתנו היתה שזה לא הגיוני לא ללכת לאירוע האזכרה, אבל לא יכולנו לדבר על זה עם שחקנים מברלין או ממקומות אחרים".
מה דעתך על היחס של הרשויות הגרמניות בכל הנוגע לקבלת אחריות לכשל הביטחוני והמבצעי במשחקי מינכן?
"לאחר הפיגוע הזה במינכן היתה שתיקה מוחלטת. העיתונות והרשויות התכחשו למה שקרה. גם במזרח-גרמניה. זה הודחק לחלוטין. רק ב־1997, לאחר 25 שנה ולאחר האיחוד מחדש, התחילו לדבר על זה שוב. רק בסוף ימיה של מזרח גרמניה התחילו מאמצים ליצור קשרים עם מדינת ישראל. לפני כן תמיד הציגו אותה באופן שלילי. את האחריות לעימות עם הערבים תמיד הפילו על ישראל. מובן שהיו אנשים שהיתה להם דעה אחרת ושניסו באמצעות קשרים במערב לקבל מידע אחר על ישראל - מדענים, רופאים שנסעו לכנסים בחו"ל. אבל לאנשים הפשוטים לא היתה בדרך כלל נגיעה לנושא הישראלי".
הוזמנת לטקס הזיכרון שייערך בספטמבר במינכן במלאת 50 שנה לטבח?
"כן, אך אני לא מתכוון לנסוע. אשתי עומדת לעבור ניתוח, ולא אסע לשם לבדי. אמרתי לאשתי שכשהיא תחלים, אסע איתה ואראה לה שוב הכל. זה חשוב לי אישית. חזרתי מאז כמה פעמים לכפר האולימפי עם נבחרות כדוריד גרמניות וערכתי לספורטאים סיור במקום. אירוע המוני כמו זה המתוכנן אינו אירוע זיכרון אמיתי. יישאו שם נאומים על פיוס, אבל לספורטאים עצמם לא תהיה אפשרות אמיתית להתייחד עם זכר האירועים".
יש לך הבנה להחלטה של משפחות הקורבנות הישראלים להחרים את הטקס בגלל יחס הרשויות בגרמניה?
"זו פעם ראשונה שאני שומע על כך, אך אני יכול להבין ישראלים שאינם רוצים לבוא לגרמניה".