"אל תתבלבל. מה שקרה כאן היום זו לא התנגשות בין יהודים לבין ערבים בקמפוס, אלא התנגשות בין אוניברסיטת בן־גוריון לבין באר שבע, העיר שבתוכה האוניברסיטה יושבת, ונראה לי שהם קצת שכחו את זה. אני אישה פשוטה מהשכונה ליד, וכל החיים שלי התגאיתי שיש כאן אוניברסיטה טובה. פעם זה היה אחרת, אני חושבת שהם היו יותר בן־גוריון מציונים. אבל אם מה שהם רוצים לקדם היום זה הנפת דגלים של אלו שרוצים לזרוק אותנו לים מצד אחד, ולא להכניס באר־שבעים עם דגלי ישראל לתוך הקמפוס, אז אני לא בטוחה כמה הם ציוניים וכמה הם רק בית חרושת לציונים", מהרהרת סוזאן בתסכול ומוסיפה "לא צריך שם משפחה, תכתוב משכונה ד׳, כל מי שצריך ידע״.
נדיר שאירועים מקמפוס אוניברסיטת בן־גוריון בנגב זולגים אל מרחבי באר שבע. אפילו חגיגות יום הסטודנט הוצאו אל מחוץ לעיר, כדי להקל על התושבים. אך זו תקופה מתוחה. הלם הפיגוע בעיר עוד טרי בזיכרון, בצירוף תחושת הניתוק וקריסת שלטון החוק בנגב. גם אלה נמזגו לתוך העצרת שחוללה סערה רבתי וסימנה את הקמפוס הבאר־שבעי, בצדק או שלא, כמוצב קדמי של רדיקליזציה אנטי־ישראלית.
עצרת הנכבה שהתקיימה בקמפוס ובה הונפו דגלי פלשתין, יצרה סופת אבק שהיתמרה מעל האוניברסיטה, העכירה את הראות, וחשפה את האדמה הלוהטת מתחת לשגרה. שגרה שגם בימים כתיקונם מהדסת בעדינות על החוט הדק שעליו מתנודד המרחב הדרומי במדינת ישראל בחיפוש אחר איזון.
כדרכן של סופות, מהר מאוד האירועים התגלגלו, הסתחררו וסחפו אליהם עוד ועוד אבק. השמועות החלו להתרוצץ בעיר. ״לא מרשים להכניס דגלי ישראל לאוניברסיטה״, ״המפגינים בחוץ קוראים מוות לערבים״, ״הסטודנטים הערבים תופסים אומץ, שרים 'בדם ואש נפדה את פלשתין'״. וכדרכן של שמועות, הן אולי הכילו גרעין של אמת, אך היו רחוקות מלהיות כל האמת.
מי מפחד מפוליטיקה
״תראה, זה די מגוחך להגיד שהאוניברסיטה לא מרשה להכניס דגלי ישראל, כשכל הקמפוס מלא בהם והם תלויים על כל חומותיה. מה עוד שמול העצרת של הנכבה נערכה הפגנה שבה כולם הניפו דגלי ישראל", אומר יותם קיפניס, יו״ר תא מרצ באוניברסיטה. "שמעתי שבשבועות האחרונים היה איזה סיפור עם סטודנט בשם חאמזי, דרוזי ויו"ר תא הליכוד בקמפוס, שהצטלם כשהוא הולך עם דגל ישראל על הכתפיים ולא נתנו לו להיכנס בשער. לא כי אסור להכניס דגל, אלא כי זו היתה הפגנה לא מאושרת על ידי האוניברסיטה. וזה לא תואם מראש. ואולי זה בכלל היה עניין של פרופיילינג של השומרים כי יש לו מבטא ערבי?״.
אז מה למעשה קרה?
"בפעם הראשונה אישרו באוניברסיטה לעשות עצרת זיכרון לנכבה, ובמקביל גם אישרו להפגין כנגד. נראה לי שהאוניברסיטה למדה היטב את מה שקרה בתל אביב, ועובדה שבסוף היום לא היו שום היתקלויות ולא היתה אלימות, כולם הניפו דגלים. אישית, קצת עצוב לי לראות דגל באשר הוא דגל, מונף כנגד דגל אחד, בלעומתיות. אני הכי אוהב לראות אותם מונפים אחד ליד השני״.
כסטודנט לפוליטיקה וממשל אני מניח שאתה לא בעד צמצום הפעילות הפוליטית באוניברסיטה.
״ממש לא, ההפך. במובן הזה - הכל פוליטי, גם תמיכה בדגל אחד היא פוליטית. באוניברסיטה יש סטנדרט כפול שאומר שפרסום מסחרי זה סבבה וטבעי, ופרסום פוליטי - זה תעמולה. למה? בעיניי זה קצת לשים את הכסף מעל הערכים של מה שמקובל ומה שלא מקובל. ועדיין אני חושב שהאוניברסיטה פעלה נכון כשאישרה את העצרת. אוניברסיטה היא מקום שהחופש בו הוא הכרחי להחלפת רעיונות ולדבר על פוליטיקה. מותר להגיד גם דברים שגויים, אבל צריך להסביר למה הם שגויים".
את צ׳ה גיווארה בדר, ממארגני העצרת לזכר הנכבה ויו״ר תא חד״ש בקמפוס, אני תופס לשיחה בשעת לילה מאוחרת. לאורך היום התראיין ללא הרף, הוא עייף ובעיקר מתוסכל שלא הצליח להעביר את דבריו. ״ברוב המקרים בתקשורת המסחרית בעיקר רוצים להשמיע את דעותיהם, ואחרי זה חותכים את כל מה שאני אומר. זו פעם ראשונה שיש בתוך הקמפוס עצרת ציון לנכבה. שני הצדדים היו בעמדות שלהם, וזה נגמר ללא שום אלימות או שום מעצרים, אני חושב שזו הצלחה אדירה לדמוקרטיה".
רגע, איך אתה מאיית את שמך?
״גיווארה. זה קל, כמו צ׳ה גיווארה״.
אתה צוחק עלי? זה השם שלך?
"כן", הוא מחייך. ״מה אני אעשה, אבא שלי נתן לי אותו״.
סחתיין, עם שם כזה לא באמת היתה לך ברירה, הוסללת למנהיגות מהעריסה.
״כן, לפחות זה עוזר לי עם בעלי הדירות בבאר שבע כי הם חושבים שהמבטא שלי ארגנטינאי או משהו כזה״.
אתה מבין למה עוררתם כזו מהומה?
״לא ממש. כל האירוע היה אמור להימשך 25 דקות והיינו הולכים, בכל זאת צריך ללמוד גם. בסוף נשארנו שם כמה שעות בגלל כל המהומות. משום מה אנשים שוכחים שחד״ש היא מפלגה ערבית־יהודית, ואנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות. לא באנו לגרש אנשים. לא באנו לבטל ובטח לא להרוג אף אחד, באנו לציין אירוע היסטורי. אנחנו רוצים שיכירו באירוע הנכבה כדי שיהיה אפשר להתקדם ממנו אל העתיד. עצם קיומו של הדגל הזה והנפתו לא אמורים להוות איום בשום צורה על אף בן אדם. ההפך, אנחנו מאמינים שהכרת העבר היא הדרך לשלום בין שני העמים.
"אגב, בעצרת היו גם יהודים, שבאו ונופפו איתנו את הדגל הזה. לנו חשוב שהסטודנטים ייחשפו לזה, הרי בעוד כמה שנים האנשים האלו הולכים להנהיג את המדינה והשאלה היא לאן רוצים להגיע. אנחנו בדרכנו רוצים להכיר בעוולות אחד של השני ולהגיע לתיקון היסטורי".
אז לא הפריע לך שהיתה הפגנה נגדך?
"ההפך. כל אחד שרוצה להפגין ומציית לחוק, שיעשה את זה. אנחנו גם יזמנו שיח מקדים עם אנשי הימין באוניברסיטה על העצרת, כי רצינו שהקמפוס יהפוך למקום שבו יש חופש ביטוי ודמוקרטיה. אם לא נדבר על דברים קשים באקדמיה, איפה נדבר עליהם? אנחנו לא בימי הביניים ואנחנו צריכים למצוא פתרונות במילים ולא באלימות. לכן אין לי בעיה שיפגינו מולי. זה לא המרחב של ערבים או יהודים, זה המרחב של כולנו. זה לגיטימי לנופף בדגל פלשתין, אבל זה לא לגיטימי לקרוא 'מוות לערבים', או 'נשרוף לכם את הכפר'".
ובעצרת לא צעקו "בדם ואש נפדה את פלשתין"?
״באחריות, לא היה שם שום דבר כזה".
גם לנו יש זיכרון
״היה או לא היה?״, אני שואל את גילי אורן, ג׳ינג׳י מאיר פנים, סטודנט והבעלים של "חביבי", בית ספר ללימודי ערבית מדוברת. ״יש בערבית ביטוי שאומר 'הלשון שלך משבחת והלב שלך שוחט'", הוא משיב, "ואני יכול לומר, ממה שראיתי, היו שם כמה עשרות סטודנטים ערבים ומעט יהודים, שהניפו את דגלי פלשתין ושרו את המנון אש"ף, עם המילים וואטן וואטניה, כלומר מולדת. אבל בכל הזמן שאני הייתי שם לא נאמר 'בדם ובאש נפדה את פלשתין'.
"אחת ממנהיגות העצרת התראיינה שם והקשבתי לה, וכששאלו אותה מה המסר שלכם כערבים, המראיין הדגיש בערבית את המושג שמתאר את ערביי ישראל כ'ערבים בפנים', ככה הפלשתינים שבגדה קוראים לערביי ישראל - 'עראב דאחל', כי אסור להגיד ישראל. וזה מונח חריף, שהופך אותם לסוג של משת"פים, כינוי גנאי לערביי שמנת, וכשהוא שאל אותה מה המסר שלכם לערבים שחיים בחוץ, היא אמרה בפירוש שהמסר שלנו הוא שאסור לשכוח את סוגיית פלשתין, במיוחד אנו בנגב".
אז זו דמוקרטיה או הקצנה?
"אני חושב שיש הרבה ציניות בדברי האנשים שהובילו את האירוע הזה. בעברית הם דיברו על חופש הביטוי, דמוקרטיה ועוד מילים מכובסות, אבל בתור מי שלומד את התרבות, אני חש שבערבית הם אומרים שיש מקום רק למדינה אחת. וזה מה שקשה לי, שכל זה בא לשרוף את הסטוס קוו. זו הבעיה שלי, שאני לא מאמין לאותם ערבים שהפגינו, שהם רואים בי שותף למדינה שלהם. הם רואים אותי כשחקן זמני עד שהם ישיגו את מטרתם, זה מה שהרגשתי. אני לא שמעתי שקראו מולם 'מוות לערבים'. ובעיניי להניף דגלי פלשתין באוניברסיטה זה לתקוע לך אצבע בעין".
למה בעצם?
"כי כרגע זה הדגל של האויב שלי. אני חושב שכל ההכנסה הזו של פוליטיקה לתוך הקמפוס הורסת משהו מאוד יפה שיכול להיות כאן. איפה אתה פוגש אנשים ערבים בחייך? רק כאן אתה פוגש אותם והם פוגשים אותי כפי שאנחנו, וכשאתה מעורר שיח כזה, זה בהחלט יכול להזיק לאפשרות ההיכרות ההדדית. הסיבה שהקמתי את 'חביבי' היא שאי ידיעת השפה יוצרת חיץ. יש לי תלמידים ששירתו כחיילים בשטחים, והפלשתינים כל כך שמחו שמישהו מבין אותם וסוף־סוף מדבר איתם. זה מה שייצור את החיבור בינינו, זו משימת חיי שכמה שיותר יהודים יידעו ערבית".
תוך כדי השיחה, סטודנט ערבי עוצר להקשיב ומתערב. זה בוער בו: ״אני לא רוצה להשוות, ואני מכבד את כל הנספים בשואה, אבל אני לא מבין איך מדינה שכל היום עוסקת בזיכרון שלה, מתקשה כל כך להכיל את הזיכרון של עם אחר. פעם ראשונה שנותנים לסטודנטים הערבים כאן חופש ביטוי דמוקרטי ותראה איך זה נגמר. כשאני מניף את הדגל, זה אומר שאנחנו פה ויש לנו זכויות, שלא תתעלמו מאיתנו. הדגל הזה מסמל את הזהות שלנו ולא שבאנו לכבוש את המקום.
"בהבנה שלי, כשאתם אומרים שהאוניברסיטה היא ציונית, אתם בעצם אומרים שהיא רק ליהודים. תבינו שעבורי ציונות זה מדינה של יהודים בלבד ללא ערבים. אני ערבי שלומד באוניברסיטה ישראלית, וגם את זה אתם רוצים לצמצם? שלא נבוא לכאן בכלל? שכולם ילכו ללמוד בשטחים? או בירדן? אני נגד דאעש וכל הרדיקלים האלו, ואם לא נוכל להיות כאן, איפה נהיה?״.
אז איך להציג אותך בכתבה, סטודנט ערבי?
"לא, לא, תכתוב סטודנט פלשתיני".
זו נקודה חשובה. בפני צעירים ערבים במדינת ישראל עומדת האפשרות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלשתינית ובירדן, והבחירה שלהם ללמוד באוניברסיטה ישראלית אינה מובנת מאליה.
פרופ׳ יבחר גנאור, יו״ר ועדת היגוי "תקווה ישראלית", העוסקת בפתיחה האקדמיה לתלמידים וסגל מכל גווני החברה הישראלית באוניברסיטת בן־גוריון, מבהיר כי ״די ברור שסטודנטים ערבים ובדואים שילמדו במוסדות פלשתיניים בשטחים יחזרו לישראל עם אוריינטציה פלשתינית יותר מאשר כאן. יש כעשרה אחוז סטודנטים ערבים בבן־גוריון והמספר גדל מדי שנה לשמחתי, אבל הם עדיין בתת־ייצוג ביחס ל־21 אחוז באוכלוסייה הישראלית הכללית, ואם תבדוק את זה ביחס לשיעור הצעירים בחברה הערבית, תגלה שמדובר בתת־ייצוג עוד יותר גדול״.
אין לנו אוניברסיטה אחרת
אלא שלמרות הרצון בהיכרות ובשילוב, רבים גם חוששים שביטוי השאיפות הלאומיות של הסטודנטים הערבים הופך את הקמפוסים לרדיקליים יותר ויותר.
״הכרתי עובד בקמפוס של מכללה אחרת בעיר", אומרת לי סוזאן, "והוא סיפר לי בדמעות שבכל פעם שהיו מתקינים מזוזות, הסטודנטיות הערביות שם - סטונדטיות לחינוך, מורות וגננות לעתיד - היו תולשות את המזוזה, קורעות את הקלף וזורקות את זה לפח הזבל. מי שרוצה שלום, לא רוקד דבקה לצלילי הצפירה של יום השואה. במשך שנים משתיקים את זה, כי כולם רוצים שקט תעשייתי, אבל כשזה מתחיל שם, ואז מניפים דגלים, אז כן, אני מפחדת שיום יבוא ואיזה סטודנט כאן יוציא סכין וידקור. אחרי זה שוב יגידו 'משוגע, מיעוט, לא מייצג'״.
סוזאן לא לבד. ״נראה לך הגיוני שסטודנטית שתסית לרצח יהודים בגרזינים, תחזור ללימודים אחרי שהיא כתבה דבר כזה?״, נסערת קלרה בן שושן מ"אם תרצו".
״זה בדיוק המקרה של מרים אבו קווידר שנעצרה בחשד להסתה ועכשיו מחזירים אותה כאילו כלום לא קרה״, מוסיף רז תורג'מן מתא "אם תרצו", שרואה את הדברים כחלק מרצף אחר לגמרי.
"כסטודנט באוניברסיטה שהיה עד בשבועות האחרונים להאשמות חסרות בסיס כנגד צה"ל ומערכת הביטחון, קריאות סמויות וגלויות בקרב סטודנטים שמזדהים כ'פלשתינים' כנגד מדינת ישראל, הייתי מצפה לעמדה איתנה ונוקבת מטעם האוניברסיטה. במקום זה קיבלנו עמדה רופסת תחת תירוצים של חופש הביטוי כדי להצדיק הנפת דגלי אש״ף בשטח הקמפוס.
"אני לא מאמין לדברים של גיווארה וחבריו. הם חכמים, הם למדו איך לדבר נכון בשביל שזה יעבור בסדר, אבל בפועל כל עוד הם לא מכירים בכך שזו מדינה יהודית דמוקטית, זה אומר שהם רוצים מדינת כל אזרחיה. וזה רק שלב אחד בדרך לזרוק אותנו מכאן. יש מתח בקמפוס והוא נובע מהלגיטימציה שהאוניברסיטה נותנת לתומכי הטרור בקמפוס - וזה חייב להיפסק. טוב לדעת שיש עובדים באוניברסיטה שלא מוכנים לשתוק על הזוועות האלו''.
תורג'מן מתייחס לאירוע החריג וחסר התקדים שאירע ביום רביעי בבוקר, שבו אנשי סגל מנהלי באוניברסיטה כלשהי עוצרים את עבודתם ויוצאים להפגין בעד "חיזוק הזהות הלאומית של האוניברסיטה". לרוב מצופה שסוגיות פוליטיות יעוררו אמוציות אצל סטודנטים ולעיתים גם אצל חלקים בסגל האקדמי, אבל סגל מנהלי?
״ודאי שזה יהיה הסגל המנהלי שיפגין", אומרת ד״ר סיגל רון־נגר ממכללת ספיר, בוגרת בן־גוריון, ״הם הבאר־שבעים והדרומים, ומי זה הסגל האקדמי באוניברסיטה? אנשי המרכז שמגיעים לעיר לכמה ימים וחוזרים. אני למדתי במחלקה לסוציולוגיה לפני 25 שנה, לא הנדסה כימית, סוציולוגיה, מדעי החברה. ועדיין הרוב הכמעט מוחלט של הסגל האקדמי בבן־גוריון לא מייצג נשים כמוני, מזרחיות. איך אתם מצפים לבטא חופש אקדמי ותפיסות אחרות ביחס לזמן ולמקום, כשאתם מדירים את אנשי המקום? רק כשהגעתי לקולומביה ולסורבון, הבנתי איזו מוזרה ומדירה ההפרדה הזו שבה האוניברסיטה מקיפה את עצמה בחומות ובגדרות, כדי שאף אחד מהילידים ומאנשי השכונות לא ייכנס פנימה. אולי אם המפגינים בחוץ היו רואים מישהי כמוני בפנים הם לא היו חושבים שמדובר בהתנגשות בין האוניברסיטה לעיר, אלא מקבלים את זה כחלק מהבנה שמאפשרת דעות שונות באותו מרחב, ייצוג אמיתי של השונות והמגוון של החברה הישראלית".
״אתה יודע למה אני באה להפגין?״, אומרת לי סוזאן לפני שאנחנו נפרדים, ״כי גם אם אני לא אוהבת את מה שקורה כאן, עדיין חשוב לי שיש בבאר שבע את האוניברסיטה הזו. אני מקווה שבאקדמיה ישכילו להתחשב קצת יותר בבאר שבע, שיאירו את האוניברסיטה באדום כשהפועל באר שבע לוקחת גביע, מה רע? שיראו שאין להם עיר אחרת - ולנו אין אוניברסיטה אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו