מאות אלפי ישראלים חוו קרבות. אלו שחוזרים בגוף שלם מסתירים לעיתים נכות אחרת. חיים חיים כאילו רגילים, דבק על רסיסי נפשם, מתאמצים להיות אחד, כמו כד משוחזר בארכיאולוגיה, משקיעים אנרגיות בהסתרה, בשתיקה. הלגיטימציה לפתוח חלון לאוויר, לבקש עזרה, היא חדשה. גם המונח "הלם קרב" הוא חדש. להלומי הקרבות של 48' ו־67' עוד קראו "משוגעים".
מנשה (עמוס תמם), גיבור "הלומים", הוא אלום קרב. שותק. במלחמת ששת הימים איבד לנגד עיניו חבר ופקוד, ולא שב להיות האדם שהיה לפני המלחמה. שש שנים אחרי המלחמה הוא עובד כנהג משאית, חוצה כבישים ארוכים הלוך ושוב, לא מצליח לתקשר עם אשתו (אדוה בולה בתפקיד דפנה) ובנו. המשחק של תמם מזקק בהבעות פנים בלבד את הרוח המשתוללת בתוכו, כשלאורך הסרט מנשה אומר משפטים בודדים. התא המשפחתי מתפורר. בני הזוג אינם מקיימים ביניהם כל תקשורת, מילולית או פיזית. בנם בן ה־10 (רועי פינק המרשים) מתבונן במציאות בתימהון ילדי. הוא מתגעגע לאב שאיננו.
כאב חוצה תרבויות
"שם הסרט הוא בלשון רבים, לא כי אנחנו מתייחסים ליחידת חיילים הלומים - אלא למשפחה הלומה. אישה שנשואה להלום קרב היא הלומה בעצמה", אומרים יוצרי הסרט, סהר שביט וארז מזרחי, שני צעירים עצמאיים שזה סרטם הראשון באורך מלא. הם אמונים על התסריט, הבימוי וההפקה בתקציב מינימלי להגחיך. התוצאה: מספר דו־ספרתי של פסטיבלים וזכיות בפרסים בעולם (שנגחאי, איטליה, ארה"ב ועוד). סיפור סינדרלה קולנועי. אתמול יצא "הלומים" להקרנות בבתי הקולנוע בישראל.
שביט (37) ומזרחי (37) הכירו כשלמדו יחד קולנוע במכללת ספיר, ומאז כתבו וביימו יחד כמה סרטים קצרים. את הגרעין של "הלומים" כתבו כסרט גמר בלימודים, לפני 10 שנים. הם גייסו תקציב דל של 450 אלף שקלים מקרן מקור הישראלית ושכנעו אנשי מקצוע לעבוד איתם בתקציב הנמוך שעמד לרשותם, כולל עמוס תמם, שקרא את התסריט ומייד התייצב. הסרט דיבר את ליבו.
לקראת סוף העבודה על הסרט אזל התקציב והם פתחו בקמפיין גיוס כספים בהדסטארט, שבקידומו השתתף גם תמם. 160 ישראלים נתנו להם סכומים שבין 30 ל־1,000 שקלים ואפשרו את הפקתו. רשימת התורמים מופיעה בקרדיטים בסוף הסרט. התקציב הסופי עמד על 750 אלף שקלים, שנחשבים לסכום נמוך מאוד בתעשיית הקולנוע, גם המקומית. התקבלות הסרט בעולם ורמת הגימור שלו סללו את דרכם המקצועית של מזרחי ושביט: הסרט הבא שלהם, על השתלת איברים בין פלשתינית לישראלית, מופק על ידי "נורמה הפקות" ונמצא בשלבים מתקדמים.
"הלומים" הוא סרט מאוד ישראלי. ישראל של שנות ה־70 משתקפת בשכונה, בפנים הבית, בלבוש, במכוניות. התווך בין שתי המלחמות הגדולות שהפכו לאייקוניות בתרבות שלנו, ששת הימים ויום הכיפורים, מככב שם באופן מצמרר. אבל כנראה שכאבי הנפש של הגיבורים חוצים תרבויות. "בהקרנה בהמבורג, הסרט מסתיים ויש שלב של שאלות מהקהל. המנחה עולה לבמה, ממררת בבכי, ולא מצליחה להציג אותנו. אנחנו עומדים שם נבוכים, והיא מבקשת מהקהל סליחה בגרמנית, וממשיכה לבכות. זה הרגע שבו הבנו שהסרט דובר את כל השפות", הם אומרים.
סהר גדל בקריית אונו, ארז גדל בבת ים. היום שניהם בתל אביב. סהר נשוי ואב לילדה. ארז נשוי ואב לשניים. שניהם גדלו כבנים לאנשי צבא קבע, חוו בית שנשען על אם דומיננטית ונוכחות של אב במדים. המוטיבציה הראשונית שלהם היתה לעסוק בשכול כזרז לתהליך התפוררות של משפחה. "חיפשנו נימוק להתפרקות שאין בו אחריות של צד אחד", מספר שביט. "לא רצינו שבני הזוג יתחלקו לדמות רעה ודמות טובה, אבא אלכוהוליסט או אמא נעדרת, אלא ששניהם לא אשמים במצב. חשבנו שלמנשה יש אח שנהרג במלחמה, וזה מה שגומר אותו. בתחקיר לסרט נפגשנו עם אדם בן קרוב ל־70 שאיבד חברים במלחמה כדי לשמוע ממנו על החוויה שלו, הוא היה אמור לספר לנו על השכול, ופתאום הוא נפתח ואמר שהוא הלום קרב ושלא דיבר על זה מעולם.
"הוא סיפר שהוא חושב על מוות כל יום. שכועס על עצמו שחזר חי. שקם בבוקר ומתלבט אם להכניס חוט מתכת לשקע. על התסכול הגדול שהוא סוחב איתו, שהוא לא מצליח לתקשר עם הילדים, שאשתו נוכחת בחיים שלו כדמות טיפולית. תוך כדי שהוא מדבר, בום, נקשרים לנו כל הקשרים ואנחנו מבינים שיש לנו דמות. אם חשבנו שהסיפור יהיה על חייל שחזר מת מהמלחמה, הבנו שזה על חייל שהוא לא חי ולא מת אלא חי־מת, הלום".
"לא רוע - בורות"
העלילה לא מחביאה ביקורת כלפי הממסד דאז שלא מתייחס לאפשרות שהגבר־גבר, המפקד הכריזמטי, נפגע נפשית במלחמה. מתוך הבנת מצבו של בעלה, מנסה דפנה לקבל סעד מהצבא. אבל אין נכות הנראית לעין. בוועדה שאליה היא מגיעה מציעים לה לבדוק אם הבעיה אינה היחסים ביניהם. "ב־1973 לא ידעו מה זה פוסט־טראומה והלם קרב. אלו מונחים שנכנסו לשיח רק בסוף שנות ה־70 אחרי מלחמת וייטנאם", מסביר שביט. "הסצנה בוועדה לא מבטאת רוע אלא בורות. גם הצד שיושב שם לא יודע איך להתמודד. הוא הרי קיבל עיטורים, היה חייל מצוין".
"כשהייתי ילד, היו לנו כאלה בשכונה, שחזרו שונים מהמלחמה. היו קוראים לאחד כזה 'המשוגע'. לא ידעו להגדיר את זה קלינית ולקבוע שהוא זקוק לעזרה מקצועית", מוסיף מזרחי.
החיבור האישי לבקע הנפער בין ההורים מגיע בעיקר משביט: כילד שחווה את גירושי הוריו. במסגרת לימודי הקולנוע נזכר באירוע מגיל 5 שאותו הדחיק, והחליט לעבד אותו קולנועית. "הייתי בן 5, עם שיער ארוך, משהו שהיה כמעט קדוש עבור אמא שלי, והיא לא הסכימה שיספרו אותי. אחרי ריב קשה בין ההורים אבא שלי לקח אותי למספרה וביקש מהספר להוריד לי את הכל, כנקמה באמא שלי. הסיפור הזה, שהדחקתי כל החיים, חזר אלי כמו פלאשבק תוך כדי שיעור כתיבה יוצרת. ידעתי שהסצנה הזאת חייבת להיכנס לסרט".
"בעצם, התחלנו את הסרט מהסצנה הזאת, וסביבה בנינו את השאר", אומר מזרחי. בסרט מנשה לוקח את בנו לספר, לאחר ריב עם דפנה, ופוקד על הספר לגזוז את מחלפות ראשו הארוכות. "התחלנו לכתוב את התסריט מנקודת מבט של ילד. לסהר היה מאוד קשה לביים את הסצנה הזאת ואחריה נפתחו לו עוד חוויות ילדות ששילבנו בתסריט".
שביט: "רציתי להגיד משהו שישפיע על הרבה אנשים. כיוצר, אתה קודם כל מנסה להוציא את מה שיושב עליך. רוב היוצרים הולכים לצלקת הראשונה שלהם. אבל אנחנו גם אנשים לאומיים, והבחירה שלנו בששת הימים היא לא מקרית. יום כיפור זה ברור, זו הצלקת של המדינה שלנו. בחרנו דווקא במלחמה שניצחנו בה כדי להגיד שכשיורדים לרמת האדם הקטן - לא ניצחנו. מנשה הוא גבר חזק פיזית, מחוספס, עובד, מפרנס. אבל אין גבר בבית. אין לי ביקורת על ששת הימים אלא עניין יותר פילוסופי: אין, פשוט אין, מנצחים במלחמות".
עמוס תמם ואדוה בולה מתוך הסרט // צילום: תומר מונטנה
לא לחמתם בעצמכם במלחמה.
שביט: "כששואלים אותנו על זה בחו"ל אני עונה שלהיות ישראלי בן גילי זה לעבור בגיל שנתיים את מלחמת לבנון, בגיל 7 את האינתיפאדה הראשונה, אחר כך את הסקאדים, הלינץ' ברמאללה, אסון המסוקים, מסעדות מתפוצצות, עמוד ענן. אתה לא צריך להיות בקרב כדי להרגיש מה זה קרב. אנחנו מדינה מאוד אלימה. הטראומה נוכחת סביבנו כל הזמן".
מזרחי: "את מוראות המלחמה מכיר כל ילד ישראלי. יש מישהו שלא מכיר נופל או פצוע? ילד בישראל ששומע אופנוע, קופץ כי הוא חושב שזו אזעקה".
שביט: "אחד הדברים שגרמו לי לקנות מצלמה וללמוד קולנוע זו האובססיה בימי זיכרון לראות סרטי נופלים. פיתחתי פחד שיום אחד יעשו סרט על חבר שלי".
הסצנה בסוף, של המפגש שלא מתממש בין האב לבן, קורעת את הלב.
שביט: "אני חושב שמנשה לא רצה לחזור מהמלחמה. הוא רצה למות כגיבור. יש לו ביקורת על עצמו, יש לו רגשות אשם".
מזרחי: "ברגע הזה שמסיים את הסרט, שלומי נראה לי גדול בחמש שנים, כמו גבר קטן. הוא מביט אל אבא שלו שיוצא למלחמה בג'יפ, והוא המנשה הבא".
מבת ים לשטיח האדום
הסרט מצולם בסצנות ארוכות, 5-4 דקות בלי קאט, מה שמחייב משחק מאופק, מדויק. את שלומי בן ה־10 משחק רועי פינק, ילד בן 9 וחצי, בלי רקע במשחק, שמתברר כהברקה מרגשת.
"שחקנים נהנים לשחק בוואן־שוט ארוך, כי הם נכנסים לתוך הדמות בלי שיפריעו להם. עם ילד זה יותר מסובך", הם מתארים את מורכבות העבודה עם השחקן הצעיר. "הוא עוד לא מבין את המקום הרגשי של הדמות. הבימוי של ילד הוא בעיקר טכני, דרך פעולות, וכשאתה מצלם סצנה של חמש דקות בלי לעצור את המצלמה, זה לא אפשרי. גם לשחקנים קשה יותר לשחק עם ילד, כי הפרטנר למשחק מזין אותם, וכשזה ילד צעיר, השחקן נושא יותר על עצמו".
מצאתי שתי טעויות תקופתיות שהאפילו על הדיוק האמנותי: ברבע הראשון של הסרט מופיע מסרק כינים ארוך שיניים, שלא היה קיים בשנות ה־70; ודפנה, האמא, מבטיחה לבנה ש"אבא יתקן לך את האופניים עד יום כיפור" - יום כיפור כחג אופניים שיש לצפות לו מראש ככזה, לא היה קיים לפני 44 שנים.
כרזת הסרט "הלומים"
שביט: "כשעובדים על סרט שמתרחש לפני ארבעה עשורים, כל כפית היא תקופתית. היינו הולכים למכירות תכולה של בתי קשישים שנפטרו, עוקבים אחרי מודעות ביד2, ופשוט קונים הכל. הבית שלי מלא בחפצים של שנות ה־70. אתה לומד לחיות עם הטעויות. עברנו כל כך הרבה, שאני אומר, אוקיי. אז נפלנו במסרק כינים. בפסטיבל במונטריאול, כשאמרנו שתקציב הסרט הוא 150 אלף דולר, כל הקהל נעמד על הרגליים ומחאו מחיאות כפיים במשך דקות ארוכות. זה סרט שהרמנו ב־17 ימי צילום.
מזרחי: "כל מי שהיה בהפקה האמין בנו והאמין בתסריט. לאורך השנים היו לנו מחשבות שזה לא ייצא. ואז אתה פוגש מישהו שתרם להדסטארט, והוא שואל אותך מה עם הסרט, איך מתקדם, ובשבילו אתה ממשיך. לא חשבנו שנראה מזה שקל, שייצא להפצה מסחרית. בפסטיבל קולנוע דרום היינו בתחושה שלא נתקבל. והנה, היינו ב־15 פסטיבלים בעולם, התגובות בחו"ל מדהימות. בשנחאי הסיעו אותנו בלימוזינות. חשבנו לעצמנו מה לנו, שני בחורים מקריית אונו ובת ים, ולשטיחים האדומים בסין".
אני מספרת להם על א', בן גילי, יקר לי כאח ויותר מזה, שכחייל סדיר נכח בקרב קשה וארוך שבו איבד חברים. זה לא מישהו משנות ה־70 שנוסע בסוסיתא. זה בן הדור שלנו ויש לו אייפון. כשהפוסט־טראומה התפרצה אצלו הוא התמוטט, עזב הכל, שקע, נסע ברוורס על החיים שהיו לו, כי החברים שלו לא זכו לשמחה, הם למטה באדמה, ואולי בכלל לא מגיע לו. אני מספרת להם איך המלחמה לקחה לקרקעית הים את הנפש היפה של א', ואת משפחתו הכואבת.
"אנחנו לא רואים קולנוע כבידור, כאסקפיזם. התפקיד שלנו זה לתת לצופה הזדהות עם מה שעובר עליו ביומיום, לא בריחה מהיומיום", אומר שביט. "והנה, אנחנו נוגעים באנשים. יש אלפי הלומי קרב בינינו. כל אחד יכול להגיד 'זה לא בדיוק הסיפור שלי', יש בי את הפחד הזה, אבל ממעט הקרנות הבכורה שהיו בישראל אנחנו כבר יודעים שזה נוגע במי שצריך לגעת".
"היתה הקרנה ביום הקולנוע הישראלי", מספר מזרחי. "למחרת קיבלנו טלפון ממישהי שבעלה הלום קרב כבר 30 שנה, והרגישה שראתה בסרט משהו שהיא לא יכולה להביע במילים. אתה בא לעשות קולנוע כאגואיסט, לפתור עניינים שלך, ואתה מבין שמה שזה עושה לאנשים זה לא בידיים שלך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו