הנה משל לגשר שבין "יהודית" ו"דמוקרטית": בכיס הקדמי של החולצה מחזיק השופט בדימוס אליקים רובינשטיין משניות. עכשיו הוא לומד מסכת מגילה. בתא של הארנק שלו, ליד תעודת הזהות, נמצאות כרטיסיות מנוילנות ועליהן מודפסים בכתב קטנטן וצפוף 15 חוקי היסוד של המדינה. גם מגילת העצמאות שם, מקופלת לשמונה.
רובינשטיין הוא משרת ציבור מהזן הנקי, וקשה לדעת מה קרוב אליו יותר, היהודית או הדמוקרטית. מי שהיה מזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מקפיד לשמור על מרחק שווה מכולם. "כל החיים ברחתי מפוליטיקה, לא אתחיל עם זה בגיל 70", הוא אומר בלשכתו בבית המשפט העליון, שם שמורים חדרים לשופטים בדימוס, "עד שחברה קדישא יגיעו לפנות אותנו".
בין אקטיביזם לשמרנות
הראיון מתקיים כשהוא נוחת מפולין, לשם הוזמן להרצות על ידי שגרירות ישראל. הנסיעה נקבעה עוד לפני סערת החוק הפולני. "ודאי שהיו פולנים שסייעו לנאצים באופן אקטיבי! השאלה היא לגבי יישום החוק: יגיש אדם תלונה נגד מדריך תיירים או ניצול שואה שכביכול עבר על החוק - ומה המשטרה תעשה, תפתח במחקר היסטורי? בית המשפט המקומי יהיה בית המשפט של ההיסטוריה?"
אנחנו חוזרים לישראל, זו שנמצאת על סף "קץ הדמוקרטיה" כפי שחזה אהרן ברק בראיון שהעניק בשבוע שעבר ל"7 ימים". אך רובינשטיין פותח ואומר: "הדמוקרטיה הישראלית לא בסכנה. היא חסונה. 70 שנה אנחנו מקיימים דמוקרטיה של חופש בחירות, חופש עיתונות, חופש ביטוי. זה נשמר גם תחת איומים ביטחוניים.
"יחד עם זה יש תופעות שאי אפשר לא להיות מודאג מהן. אין צורך בעודף חקיקה. תיישמו את החוקים שיש, אל תוסיפו חוקים חדשים. חוק גזר דין מוות, למשל, מי יממש אותו, מה שלא עשו עד היום? אני לא מבין למה מוציאים אנרגיות על חקיקה מיותרת. למה זה מגיע לנו. אני היום גמלאי, אבל גם ח"כים ושרים יודעים שחלק מהחוקים מיותרים".
גם שרת המשפטים מתנגדת לחקיקת יתר. אולי זו תגובה לכך שבית המשפט העליון מגזים בהתערבות יתר. בכנסת יגידו שהם מתגוננים ומחזירים לעצמם את הכוח שהרשות השופטת נטלה מהם.
"אני מזהה רצון להחליש את בית המשפט העליון מצד גורמים פוליטיים. אני ממליץ לפוליטיקאים לקרוא את פסקי הדין, גם אם לפעמים הם ארוכים. הרבה אנשים במערכת הפוליטית, ואני לא מדבר על שקד, שאותה אני מעריך, לא קוראים את פסקי הדין המנומקים והגלויים לכל אדם באינטרנט. בית המשפט העליון לא מחפש את הכנסת או הממשלה. בית המשפט העליון הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל. יש כבוד גדול בעולם למשפט הישראלי. רואים אותו כלא תלוי ומקצועי. וכן, יש לו סמכות לבטל חוקים. כל סטודנט שנה א' למשפטים מבין שיש סמכות חוקתית, למשל מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
"אין מאבק בין בית המשפט לרוב הפרלמנטרי". איילת שקד // צילום: אורן בן חקון
"יש תווית - אתה אקטיביסט או שמרן? אך זה לא צריך להיות כך: כל תיק לגופו. פעם אתה מבטל חוק במשורה ובזהירות כי אין ברירה אחרת, ופעם לא. פרשתי ביוני 2017 והיו צריכים לסיים תיקים שישבתי בהם בבת אחת. היו כמה תיקים עם אלמנט חוקתי. לא הרגשתי שאני בוחר בין אקטיביזם לשמרנות. אתה קורא את החוק, מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומוצא שהוא לא עומד בתכלית ראויה או מידתית. מישהו צריך לבחון את המידתיות, ואת זה רק בית משפט עליון יכול לעשות".
מה דעתך על איילת שקד?
"אני מעריך ומחבב אותה. ישבנו יחד בוועדות הבחירה של השופטים. אני בעד חוק יסוד: החקיקה. יש מי שמדבר על רוב של 80 חברי כנסת, אפשר גם ב־70, אבל לא קואליציה אקראית. אם שקד תרצה ממני עצות, היא יודעת את הכתובת ואת המספר. נבנה דימוי כאילו יש מאבק בין בית משפט שכופה את דעותיו לבין הרוב הפרלמנטרי, וזה לא כך".
יש לא מעט מגזרים שבהם יגידו לך ששופטי העליון הם קליקה מנותקת שבוחרת את חבריה ולא מייצגת את כלל הקולות בחברה הישראלית.
"בית המשפט העליון היום מייצג את הציבור הישראלי יותר מאי פעם. מבין 15 שופטים יש ארבע נשים, שופט ערבי, ארבעה שמזוהים עם הציונות הדתית, שזה רלוונטי בעיקר לעניין המשפט העברי. חשוב שיהיו שופטים הגונים ומקצועיים, אנשי חיל, אנשי אמת ושונאי בצע. אנחנו צריכים שופטים טובים, ומדינת ישראל יכולה להשתבח בכך שאכן יש כאלה. אני בעד המשך שיטת הבחירה של השופטים. ועדת הבחירה זו יצירה ישראלית מוצלחת, שבה יש שיתוף פעולה בין ארבע רשויות. ישבתי בוועדה. אני יכול להגיד, אחרי שקלא וטריא, מאה אחוז של המועמדים הם לתפארת מדינת ישראל. במבחן התוצאה השפיטה טובה מאוד".
בבניין המרשים שבו אנחנו יושבים יש ייצוג לכלל המגזרים והשקפות העולם?
"אשמח אם יהיה שופט חרדי בעליון. לגבי העניין הפוליטי, נכון, בית משפט אמור לשקף את הציבור. הבעיה המובנת היא שאנחנו לא בנויים כמו ארה"ב, שם יש לשופטים הפדרליים מינוי פוליטי על ידי הנשיא. אצלנו, כשנמנה שופט מחוזי, אז נעשה לו בחינה של הדעות שלו? זה לא לעניין. פרופסורים למשפט וכל מי שמגיע מחוץ למערכת, אפשר לזהות את הנטייה הפוליטית שלהם, אבל אנחנו לא יכולים לדרוש משופט במשך 20-15 שנה לא להיות פוליטי, ואז לנסות לגלות את הזהות הפוליטית שלו כדי ליצור בית משפט מאוזן".
"אני לא חותם על עצומות"
מכותרות העיתונים של השנה האחרונה נוטפת המילה "שחיתות" על הטיותיה, אבל שחיתות היתה פה תמיד. רובינשטיין, ביושבו כיועץ משפטי לממשלה, ישב על ברז פותח־סוגר של חקירות בכירים: ההחלטה לחקור את פרשת העמותות של אהוד ברק, סגירת התיק נגד נתניהו בפרשת עמדי, סגירת אחד מתיקי החקירה נגד צחי הנגבי, וההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד עזר ויצמן בפרשת סרוסי.
"אנחנו לא מדינה מושחתת אבל יש שחיתויות. זו רעה חולה. אתה מצפה שנבחרי ציבור יהיו נקיים, אבל אני רוצה להגיד דברים טובים על מדינת ישראל. נולדתי כמה חודשים לפני המדינה ואני אוהב אותה. אני מאמין בציונות, במדינה, בשילוב בין יהדות לדמוקרטיה. הדבר הטוב הוא שיש שלטון חוק: השחיתויות מתגלות, עומדות לדין, ויש גם הרשעות. המדינה לא היססה לשלוח את הבכירים ביותר למאסר".
כשאני שואלת על חקירות נתניהו, רובינשטיין מצביע על האיש שיושב בכס היועץ המשפטי: "אני לא מקנא במנדלבליט. זהו אחד התפקידים הקשים ביותר ויש בו הרבה בדידות. בבית המשפט אתה יושב עם הרכב, שלושה, חמישה או יותר, מדסקס החלטה קבוצתית. היועץ המשפטי לממשלה הוא תפקיד בודד וקשה. קשה להתגעגע לתפקיד הזה, אף שהוא מעניין, והוא שירות ציבורי במיטבו. בתפקיד כזה אתה לא יכול לצאת ידי כולם".
ציבורית, אם המשטרה תמליץ על העמדה לדין אתה סבור שנתניהו יהיה צריך להתפטר?
"להעמיד לדין ראש ממשלה זו כמעט רעידת אדמה. השאלה המקצועית היחידה שצריכה להישאל היא האם יש ראיות או אין ראיות. אני עוקב שנים אחרי מנדלבליט ויש לי בו אמון שיפעל לפי הראיות. בצד הציבורי, אין לי יותר משקל מאשר כל אזרח. אני לא חושב שמתאים להביע עמדה תוך כדי חקירות בלי לחכות לתוצאות".
"יש לי בו אמון שיפעל לפי הראיות". אביחי מנדלבליט
בין רובינשטיין למנדלבליט יש קווי דמיון. הכיפה שעל ראשם. העצמאות. העמדה האישית המעורפלת. מחויבות לאמת שיש בה גם נְקִיּוּת של פקידים. אני מבקשת ממנו עצה ליועץ, מה היה אומר למנדלבליט כעת. "בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה - אני מקפיד שלא לכנות אותה 'בר־און חברון' כי בר־און לא היה חשוד כלל ואין סיבה שזה ידבק בו - היתה תחושה שבסיטואציה פוליטית כל כך טעונה, על כל דבר תהיה ביקורת. ואז כשאתה מביא את ההחלטה לעיני הציבור היא חייבת להיות מאוד מנומקת.
"אחרי פרשה שמעוררת צלצלי שמע וצלצלי תרועה, אתה לא יכול לכתוב 'סגרתי את התיק מחוסר ראיות' ולהסתפק בארבע שורות. אז כתבתי עשרות עמודים לעיון הציבור עם פירוט של למה נסגר התיק. "אני מניח שמנדלבליט יצטרך לעשות את אותו הדבר. אם אתה הגון אתה מיישיר מבט לראי, ויודע שגם אם יגידו א' או ב', אתה עבדת במקצועיות".
על העצומות האחרונות נגד גירוש המסתננים לא חתם, "כי אני לא חותם על עצומות", אבל לדעתו קצב הטיפול בפניות המבקשים להכרה כפליטים אינו מספק. מבט רך נובע ממנו כשהוא מדבר בכאב על בתו שרי שנפטרה מסרטן לפני כשנה, והיתה נציגת משרד החוץ בוועדה הבוחנת את בקשות מבקשי המקלט. "שרי פעלה בתודעת שליחות למען הפליטים. זה היה לה מאוד חשוב. לכן לא ישבתי בעתירות הראשונות לגבי מתקן חולות, שהוגשו עוד בימי חייה. אייל גבאי, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר לנו שהיא גרמה לשינוי מדיניות בעניין האריתריאים כשהיתה מחשבה לסלק אותם".
"המו"מ עם מצרים היה הזוי"
השנה יצוינו 40 שנים לוועידת קמפ דיוויד בהשתתפות בגין, סאדאת וקרטר, ועידה שסללה את הדרך להסכמי השלום עם מצרים. מהמשלחת הישראלית לקמפ דיוויד נותרו בחיים שלושה: אהרן ברק, דן פתיר ואליקים רובינשטיין, שנכח במשלחת כעוזרו של משה דיין. "ההסכם עם מצרים הוא הצלחה אסטרטגית", אומר רובינשטיין. "גם מי שמאוכזב מאיכות השלום, מהיעדר יחסים תרבותיים, כלכליים, תיירותיים, לא יכול להתכחש לזה שבמישור האסטרטגי היו לנו חמש מלחמות עם מצרים עד הסכם השלום, ואפס מלחמות עם מצרים מהסכם השלום. היו אמנם תקריות, אבל לא פרצה מלחמה".
השטח שמסרנו למצרים נשלט בידי ארגוני טרור אסלאמי קיצוניים. איבדנו עומק אסטרטגי. גם לממשלה המצרית אין שליטה על הנעשה שם.
"אני לא רוצה לענות על דברים שאני לא מבין בהם. יש יחסים סבירים בינינו לבינם. גם עם ירדן היינו רוצים שלום חם יותר, אבל במישור הביטחוני זה עובד. אחד משרי הליכוד, ממתנגדי קמפ דיוויד, אמר לי ב־78' שאם ההסכם יחזיק 15 שנה, היה שווה. והנה זה החזיק 40. בגין הגיע למסקנה שאין דרך לחתום על הסכם בלי להחזיר את סיני ובגלל שהיה דמוקרט אמיתי התנה את זה בהצבעה בכנסת".
לאורך הקריירה הציבורית השתתף רובינשטיין בתהליכים מדיניים לא מעטים. קמפ דיוויד עם המצרים; המשלחות למדריד ולוושינגטון עם הפלשתינים ("אוסלו היתה קבוצה שעקפה אותנו"); הסכמי השלום עם ירדן; משא ומתן נשכח עם לבנון בשנים 1983-1982 שלא הבשיל לכדי הסכם; והמשא ומתן עם הסורים בשפרדסטאון, וירג'יניה, בתיווך קלינטון. לפי סיפור חייו אפשר לנחש שעמדותיו האישיות נוטות לשמאל, אבל זהו רק ניחוש.
"היתה לי הזכות, ואין הרבה שיכולים להגיד את זה, לשבת בכל חמש הגזרות של המשא ומתן עם השכנים שלנו: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון והפלשתינים. לבתנו הצעירה קראנו שלומית בגלל המעורבות שלי בענייני השלום".
ישראל, בניצוחו של ברק, כמעט ויתרה על רמת הגולן.
"כן, הדיאלוג היה גם על נסיגה מרמת הגולן. אבל לא היתה שם נכונות אמיתית. המשא ומתן עם סוריה היה נוראי, קשה והזוי. באתי כיועץ משפטי לממשלה, עם כוונה לנהל משא ומתן ברצינות, אבל לא היה אפשר לתקשר איתם. שר החוץ הסורי פארוק א־שרע סירב ללחוץ את ידנו. היתה הוראה מגבוה לא ללחוץ לנו את היד.
"ניסיתי לדבר עם היועץ המשפטי שלהם. הוא אמר שיסכים לדבר איתי רק דרך האמריקנים. האמריקנים יזמו ארוחה משותפת ובסופה ביקשתי את הטלפון שלו. הוא שב ואמר שידבר איתי רק דרך האמריקנים".
והיום, כשאתה רואה את המצב בסוריה, אתה נושם לרווחה שזה כשל? הסורים היו יכולים לשבת בשערי טבריה.
"שאלה יפה. זה נפל בדיוק על זה, שהם דרשו לשכשך רגליים בכנרת וישראל סירבה. אנחנו לא כותבים את ההיסטוריה מראש. ממשלת ישראל בראשות ברק חשבה שאפשר להגיע איתם להבנה".
פצע פולארד
כמי שמכיר היטב את היסטוריית היחסים עם ארה"ב, רובינשטיין מסכים שעידן טראמפ הוא חיובי מהזווית של מדינת ישראל. "היו תקופות טובות והיו תקופות לא טובות. היום אנחנו צריכים להיות מרוצים".
באמצע שנות ה־80 כיהן רובינשטיין כציר המדיני בשגרירות ישראל בארה"ב. ביום שבו נכנסו ג'ונתן פולארד ואשתו אל מתחם השגרירות, מבקשים מקלט מפני האמריקנים שביקשו לעוצרם, היה רובינשטיין ממונה לבדו על השגרירות - בהיעדרו של השגריר. במשך שנים נטען כי הוא היה זה שהחליט על הוצאתם של בני הזוג פולארד היישר לידי שלטונות ארה"ב. אולם רובינשטיין מספר כי שמע על הוצאתם מהשגרירות לאחר מעשה.
"הקב"ט דיווח שבני זוג נכנסו לשגרירות עם המכונית שלהם אחרי שנצמדו למכונית שלי, שבה היה רק הנהג שלי, לפני שהשער נסגר. הקב"ט הוציא אותם מטעמי אבטחה, ומאותו רגע נפתחו שערי הגיהינום. שלחתי מברק למשרד החוץ שמדווח שהקב"ט הוציא שני אנשים ממתחם השגרירות. קראו לי לירושלים והתחיל סיפור קשה.
"נפתחו שערי גיהינום". ג'ונתן פולארד // צילום: אי.פי
"במשך שנים הייתי מעורב בניסיונות לשחרר את פולארד. הקשתי על כל דלת. דיברתי מול ועידת הנשיאים. שוחחתי אישית עם בוש האב. היו לי גם ניסיונות וולנטריים, שלא בתפקיד. החתמתי את רבין ואחרים על מכתבים לקלינטון, לממשל האמריקני. גברת פולארד הראשונה שוחררה מסיבות בריאותיות אחרי פעילות שלי מול ארה"ב".
רובינשטיין מפשפש בקלסרים ומוציא את המברק המקורי ששלח לירושלים. התאריך: 21 בנובמבר 85'. סיווג סודי. דחיפות: בהול. "אירוע של מעצר בשער השגרירות על ידי רשויות אכיפת החוק האמריקניות", מבריק רובינשטיין אל משרד החוץ. "הסיפור עלול להתפתח לבעיה ציבורית במובנים אחדים, במיוחד אם יהיה פרסום. לחתום מטה אין כל ידיעה על רקע כלשהו לדברים".
לפני האירוע בשגרירות לא ידעת על קיומו של פולארד? על פועלו כמרגל לטובת ישראל?
"לא ידעתי דבר על הריגול. לא היה לי שום מושג על הפעילות של פולארד. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות נוכח שם, הייתי מנסה להרוויח זמן ולקבל הנחיות מירושלים. הייתי פונה לממונים עלי. זו פרשה טראגית. אני מאחל לג'ונתן פולארד רק טוב וחסד בהמשך חייו ומצטער על זה שהשלטונות האמריקניים לא מאפשרים לו להגיע הנה. אם רוצים להתנות תנאים זו זכותם, אבל לא בסדר לאסור עליו כניסה לישראל כקו אדום. הדבר הזה טעון תיקון. צריך להגיד אינף איז אינף, ואנחנו הרבה אחרי אינף".
שליח של יהודים - וערבים
רובינשטיין מגיע כמעט בכל יום אל לשכתו בבית המשפט העליון. לאחרונה החל לכתוב את זיכרונותיו במטרה להוציאם כספר. גישורים ובוררויות בשכר הוא מסרב לעשות. הוא מרצה בהתנדבות במסגרות שונות, בארץ ובעולם, ולומד תורה בכל הזדמנות. "בדף היומי הגענו עכשיו למסכת עבודה זרה", הוא מחייך, "אבל לא העובדים הזרים שיש עליהם ויכוח ציבורי, זו פרשה אחרת".
רעייתו מרים היא לשעבר המשנה לפרקליט המדינה בעניינים אזרחיים ומנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות. "כשנעשיתי יועץ משפטי לממשלה, התקבלה החלטת ממשלה שהפרידה בינינו: אני לא אהיה הבוס שלה בעבודה והיא לא תהיה הבוס שלי בבית. השתדלנו לכבד את ההחלטה". לזוג נולדו ארבע בנות: הדס, עובדת סוציאלית, מתגוררת בנטור שברמת הגולן. חגית, פסיכולוגית חינוכית. שלומית, יועצת חינוכית - שתי האחרונות גרות בירושלים. ושרי, שהותירה אחריה שתי בנות, שרובינשטיין קשור אליהן מאוד.
לאחרונה מונה רובינשטיין כנשיא של כבוד למועצה המייעצת של "הקונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה" שייפתח ביום ראשון הקרוב. את הקונגרס בירושלים יפתחו נשיא המדינה ראובן ריבלין, הסנאטור הדמוקרטי ג'ו ליברמן, שופטת העליון דליה דורנר, השייח' מוואפק טריף ורובינשטיין. "כל אחד מהנושאים בקונגרס הוא בר פתרון הגון אם רק רוצים", אומר רובינשטיין. "היוזמה היא של קבוצה אידיאליסטית שהחליטה לקיים שולחנות עגולים של דיונים בנושאים שנמצאים במחלוקת. צריך סיעתא דשמיא כדי שזה יקרום עור וגידים המשכיים. החברה הישראלית היא יצירה נפלאה אבל יש גם צללים. מה שמעיב זה מגזריות ושבטיות, כשכל אחד לעצמו, כשה'אנחנו' של ראשית ימי המדינה מתפוגג".
עד כמה כבדה הכיפה שלראשך? אני מדברת על ציפיות ממך מצד הקהילה הדתית או מחויבות שלך כשליח מגזר, ומנגד איך הכיפה משפיעה על היחס אליך מצד אנשים שאינם בני המגזר. אני מכירה על עצמי את התיוג המיידי כשיש לך חתיכת בד על הראש.
"אני רואה עצמי כציוני־דתי ליברלי, חניך הציונות הדתית שקובע עיתים לתורה ומכבד לומדי תורה. האדם הוא תבנית נוף מולדתו וקשה לנתק את הקרקע שעליה צמח. אני לא מסתיר מאיפה אני, זה מובן מאליו. אבל את העבודה הציבורית עשיתי כישראלי, לא כציוני־דתי. שירתי את כלל הציבור ולא מגזר. הייתי שליח של יהודים וערבים, חרדים וחילונים. אם תהיה מגזרי בעבודה שלך, גם האחר יהיה מגזרי, ואז לאן נגיע. אני משרת ציבור. ציבור זה ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים. כולם. כשהייתי יועץ משפטי ישבתי במשרד המשפטים ברחוב סלאח א־דין. סביב המשרד - הציבור ערבי. תחצה את הכביש, לכיוון מוסררה והבוכרים - חרדים. קילומטר צפונה, הגבעה הצרפתית, שהיתה אז מעוז חילוני. עוד קצת צפונה, פסגת זאב ונווה יעקב - ציבור מסורתי, ותיקים ועולים חדשים.
"זכות לשבת בכל חמש הגזרות של המו"מ עם שכנינו". רובינשטיין (משמאל) עם יצחק שמיר ורונלד רייגן, 87' // צילום: חנניה הרמן - לע"מ
"את הדברים שהיו חשובים לי לטובת הציבור, קידמתי. הייתי ממקימי הרשות למלחמה בסמים והקמת הקהילות הטיפוליות לגמילה מסמים במלכישוע ובאילנות. הקמתי את הפורום הממשלתי למעקב אחר האנטישמיות. חשבנו שאחרי זוועות השואה תופעות כאלה יישארו בביב ההיסטוריה, אבל באמצע שנות ה־80 התברר שזה חי ובועט. כשביקשתי משמעון פרס שייתן לנו לצאת לדרך הוא אמר לי: 'אלי, ממשלות צריכות לעסוק בהווה ובעתיד. אניטישמיות זה נחלת העבר. מה יש להתעסק עם זה?' זה מטריד כי זה עדיין קיים".
יש דברים שאתה מצטער עליהם לאורך הקריירה הציבורית?
"יש אמירה של אחד ממלכי ספרד שאילו הוא היה נוכח בבריאה, הוא היה עושה את זה יותר טוב. אני משתדל להסתכל קדימה ולא אחורה. היתה לי זכות לשרת את מדינת ישראל מצעירותי. לאמא שלי היה משפט, 'מדינת ישראל לא גמרה להיבנות', וזה נכון עד היום. מדינת ישראל היא פיקדון יקר שההשגחה וההיסטוריה היהודית נתנו לדורות שלנו, נס אדיר של קיבוץ גלויות ותחיית העברית. צריכים לעשות כל מאמץ לשמור עליה ולפתח אותה. לאורך השנים הייתי אומר שאחת המעלות היא שכל אחד מחזיר לי טלפון. וכשכל אחד מחזיר לך טלפון, אתה יכול לעשות דברים טובים.
"פעם קיבלתי פנייה מקשיש שעיריית רמת גן מפנה את האשפה ליד הבית שלו בחמש בבוקר ולא בשש, והוא מתעורר מהרעש. כיועץ משפטי לממשלה פעלתי מול העירייה כדי שהאדם הזה יוכל לישון. זה לא ברומו של עולם אבל עם כל הדברים החשובים שעשיתי, האיש המבוגר רצה לישון עד שש. והתפקיד הציבורי שלי הוא לאפשר לו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו