לדבר עם הילדים על המלחמה? הפודקאסט שיעשה את זה במקומכם

השלכות המלחמה ניכרות בכל תחום חיים במדינה, אבל נושא שכמעט לא עלה לשיח הציבורי הוא ההשפעה שלה על בנות ובני דור הילדים הישראלי. בין שיח פוליטי עמוס קונפליקטים ואינטרסים, אירועים טראגיים שמשודרים על מסך הטלוויזיה על בסיס יומיומי ושלל שאלות מוסריות, נראה שנושא תיווך המלחמה לצעירים נזנח כמעט. בטח כשדורות של מבוגרים או הורים טריים מנסים בעצמם להבין את המתרחש.

"יש להורים איזו נקודת הנחה, או אולי זו תקווה, שהילדים יכולים להישאר בבועה ושאנחנו יכולים לשמור עליהם מהכל", אומרת לירן ליפשיץ, יוצרת ומגישת הפודקאסט "מבט לילדים", יחד עם שותפתה יטבת פייראייזן-וייל.

"המחשבה היא שהם הולכים לגן או לבית הספר, חיים את החיים שלהם ולא צריכים לדעת מה קורה. אבל הילדים יודעים - מקטעי שיחה שהם שומעים מהמשפחה בארוחה, ממריבות, מחברים, מהוואטסאפ, מהרדיו שנשאר דולק באוטו עוד שתי שניות. הם יודעים. וכשהם מרכיבים לבד את חתיכות הפאזל הזה מהמידע שיש להם זה יוצר עוד יותר בלגן. ראינו שאין אלטרנטיבות, אין מי שעושה סדר.

"הבנו שאם אנחנו לא נדבר אז הילדים ישלימו את התמונה אחד מהשני או מהדמיון", מוסיפה פייראייזן-וייל. "ולפעמים הדמיון יותר מפחיד ממה שקורה בפועל, במציאות".

מה החטופים אוכלים?

לליפשיץ ווייל ניסיון בהנגשת מידע בצורה מבוקרת לילדים. אחרי שיצרו יחד בזמן מגפת הקורונה את הסכת הטיולים הפופולרי "על הדרך", נרתמו השתיים למשימת התיווך המורכבת שבין נפשות רכות למציאות מטורללת. התוצאה היא "מבט לילדים", הסכת אקטואליה ותרבות שלהן מבית אבי-חי, ששמו מסגיר את כוונותיו: תוכנית שתעשה סדר בבלגן שנוצר בראשם של מי שעוד לא לחלוטין מבינים את המציאות היומיומית, ועל אחת כמה וכמה לא את סדר היום החדש בישראל שהביאו עמן השנים האחרונות.

יחד יצרו השתיים פודקאסט שעונה על שאלות כמו – מה התחיל את המלחמה, מה משמעות הסיכה הצהובה ואפילו נוגע בנושאים רגישים במיוחד. לאחרונה עלו שני פרקים של התוכנית שהתמקדו בנושא החטופים, ובהן הן ענו על שאלות שאפילו המבוגרים לא חשבו לשאול.

"ילדה אחת שאלה אותנו באחד החגים אם כל החטופים ייפגשו לעשות את ליל הסדר ביחד", מספרת ליפשיץ. "אז אתה מבין שיש שם דברים שמטרידים אותם בכל מיני עולמות. ילדה אחת שאלה אותנו מה המשמעות של הסיכה הצהובה ובאופן מביך אפילו אני לא ידעתי את זה. זה היה מרתק".

איך מסבירים נושא מורכב כמו הסכסוך הישראל-פלסטיני לקהל שהצטרף אליו בנקודת רתיחה כזו?

וייל: "אנחנו לא הולכות בצעדי ענק, אלא בצעדים קטנים בתוך המציאות. אנחנו גם לא מחליפות את השיחות עם ההורים, אלא מהוות בסיס למה שאפשר להמשיך איתו הלאה. זה מין פתח להורים. התחלנו בכך שהזמנו את הילדים המאזינים לשלוח לנו את השאלות שמעניינות אותן. זו נקודת המוצא שלנו, ועל כל מה שאנחנו יכולות לענות עליו מתוך השאלות שלהם אנחנו עונות.

"גילינו שהילדים מתעניינים באלמנטים הגרפיים יותר: מה החטופים אוכלים, מי שומר עליהם, מה הם לובשים. מהנושאים האלה אנחנו מתרחקות. אבל בדברים שאנחנו כן יכולות לגעת אנחנו עוסקות. הרבה פעמים אנחנו אפילו לא יודעים לתת שם למה שאנחנו מרגישים. אחד הפרקים עסק באזעקות, והרבה ילדים כתבו לנו שהם מפחדים להיכנס להתקלח או חוששים שהאזעקה תפתיע אותם במקום שהם יהיו בו לבד. אז אנחנו מנסות לתקף ולנרמל את הרגשות שלהם במציאות הלא נורמלית, זה משהו שהיה חשוב לנו לעשות. אנחנו גם מאוד משתדלות להחזיק את המבט של התקווה והאופטימיות העתידית, להדגיש שאנחנו יכולים לעבור את זה ביחד".

ליפשיץ: "הסכסוך הוא דבר קשה ומורכב להסביר לילדים, אז כדי להצליח לעשות את זה הרכבנו מערכת שמורכבת מפסיכולוגית קלינית מומחית, לצד אנשים שעובדים וחיים תקשורת. זה צוות שחי את עולם הילדים וביחד אנחנו בעצם משתמשות בכלים תרבותיים כדי לדבר על מה שקורה עכשיו. בכל יום נוספת מילה חדשה ללקסיקון שלנו. אם תשאל עשרה ילדים מה זה 'הפסקת אש' תגלה שזה לא דבר שהם יודעים. אז קודם כל יש את המקום של השפה וההיסטוריה, לצד כלים מעולם התרבות - כמו מוזיקה או תיאטרון. עשינו פרק על ילדים מפונים (מקיבוץ דן; ע"פ) שעשו הצגה בשם 'האפונים המפונים'. כלומר דרך תרבות אנחנו מדברים איתם על התמודדות. אנחנו מערכת שלמה שממש שוקלת כל מילה ובוחנת אותה, כדי שתתאים גם לאוזן של הילד הכי רגיש. אלה נושאים בטוחים לשיחה".

מצאתן את עצמכן נמנעות מלעסוק בנושאים קשים מדי, שאין דרך להעביר בצורה קלילה?

וייל: "יש נושאים שמצריכים המון ידע מקדים כדי להתחיל לדבר עליהם בכלל, כמו למשל הרפורמה המשפטית. נושאים כאלה אולי יכולים להיות מעניינים, אבל הם לא בדיוק נוגעים ביומיום של הילדים. זה לא כמו החות'ים, החטופים או אפילו מזג האוויר. כשעשינו את הפרקים שעוסקים בחטופים דיברנו עם עורכות של מהדורות חדשות שאמרו לנו 'לילדים שלי אמרתי שהתמונות של החטופים הן פוסטרים של ילדים שהלכו לאיבוד'. במקרים של נושאים קשים אנחנו הולכות לפי עקרונות שמובילים אותנו בבטחה גם לנושא הכי קשה. ושוב, אנחנו תמיד משאירות מקום לתקווה. אנחנו לא מסיימות פרק בתחושה שהכול אבוד ומדגישות שאפשר לעשות משהו, כלומר שיש מקום לפעולה".

כמו מה למשל?

ליפשיץ: "נושא המחירים שאנחנו משלמים הוא מאוד קשה, אז ננכיח בו את העובדה שיש דילמה, אבל לא נגיע לשיאי הכאב. על פניו היה יכול להיות פרק שלם על המו"מ, המחירים או על למה בכלל חוטפים אנשים, אבל אלה נושאים מאוד קשים. יש לנו הבנה מאוד גדולה במה אפשר לגעת וכמה. נושא שאנחנו נמנעות ממנו זה מוות. בהתחלה חשבנו שנדווח על כל חלל שנהרג במלחמה, כי זה חלק מהחדשות ואותנו זה מאוד מטלטל אז צריך לדווח עליו. אבל אז הבנו שזה קו אדום מבחינתנו ושאי אפשר לעשות את זה. חוץ מזה אנחנו משתדלות להתחיל מחמש כותרות יותר רחבות, נניח כאלה שעוסקות בחדשות מדע או תרבות, חלל, אולימפיאידה, מדע וחידושים. דברים שקצת מכניסים אוויר לחדשות.

"התחממות גלובלית, למשל, זה נושא שמעסיק בצורה קיצונית בני נוער וגם שם אנחנו משאירות תקווה. אנחנו מסבירות איך עשייה התנדבותית או אם הם יעשו פעולות מסוימות זה יביא לשיפור של המצב. במקרה של החטופים אנחנו מסבירות שאפילו לשים סרט צהוב על האופניים שלהם עוזר למצב. עשינו פרק על לבנון, שזה גם נושא אללה יסתור, וצללנו בו להיסטוריה של ישראל, לבנון, חיזבאללה ואיך הגענו לסיטואציה הזו. עכשיו ילדים מבינים את האיום בצורה בטוחה יותר, ואתה יכול להגיד שאם פעם היחסים בין המדינות היו בסדר אז אולי בהמשך הם גם יהיו.  לא נתחיל לעבוד על פרק אם נראה שלילדים אין משהו לעשות בנושא, או תקווה להיאחז בה".