"את זוכרת שיש לי מילואים החל משבוע הבא, כן"? זרק לי בעלי כבדרך אגב,
"מה מה מה מה"? שאלתי, מנסה להתאושש מהמרגמה שנחתה על ראשי הרגע.
"מיטל, אני כבר חודשיים מכין אותך לזה", הוא ענה ואני הבנתי שמנגנון ההדחקה שלי צריך לקבל מצטיין החודש.
"אבל אורי"! אמרתי בטון הכי אומלל שלי "זה אומר שאני לבד עם הילדים! מה נעשה?"
"מה שעשינו ב-56'" הוא ענה.
"אני לבד עם הילדים! מה נעשה"? (איור: ציפי צגלה)
בתור פטריוטית נלהבת, אני חייבת לומר שאני גאה בבעלי על תרומתו לבטחון המדינה, אבל עם כל הכבוד למדינה - יש פה שני תינוקות שמנהלים מלחמת התשה יומיומית ולא הגיוני להשאיר אותי לבד בחזית.
"יש בצוות שלי אבות לארבעה" הוא אומר וסותם לי הרמטית את הלגיטמציה להתלונן.
תראו, זה לא שמפריע לי שבזמן שהוא יושב עם קפה שחור ומריץ צחוקים עם החבר'ה, ואני מתרוצצת אחרי פעוטות ומנסה לנקות עוגת שמרים מהקיר, אבל במחשבה שנייה, זה דווקא כן.
אני יודעת שלא משנה כמה קילומטרים הוא יצטרך לרוץ ועל כמה אבנים לישון בשק שינה - אני אצא מהתקופה הזו המותשת האמיתית.
אין לי בעיה שתשב ותריץ צחוקים עם החבר'ה. בעצם יש לי
האינסטינקט הראשוני שלי במצב החירום אליו נקלעתי, היה לאתר קרובי משפחה פנויים לשבוע הקרוב: "מה יש לך ביום ראשון"? שאלתי את גיסתי בהיסטריה, "בבוקר כמה פגישות חשובות, בערב פילאטיס ואז ארוחת פרידה לבוס" היא עונה לי "יופי, בטלי הכל ובואי", אני מצווה עליה ומנתקת את השיחה.
משחר ההיסטוריה יוצאים הגברים לקרב ומותירים את נשותיהם בבית. מובן והכרחי. מה שלא מובן לי הוא איך הנשים עצמן עדיין לא מקבלות מעמד וכבוד של לוחמות: הן הרי נאלצות לתפקד כאמהות חד הוריות, לעיתים תוך כדי דאגה של ממש לשלום הבעל. חלקינו ממש ראויות לצל"ש. נסו אתם להניק כשיד אחת מערבבת חביתה והשנייה מסבנת את הילד באמבט.
איך הנשים עצמן עדיין לא מקבלות מעמד וכבוד של לוחמות?
ולא רק זה! הרי ברור שהכל יקרה כשהבעל על ב' באיזה אימון. מרפי חולה על מילואים. דווקא אז משהו חיוני בבית יתקלקל (אבל לא משהו פשוט כמו מנורה...יותר כמו פיצוץ אטומי בניאגרת השירותים), תמיד יהיה מזג אוויר חרא (כי אם כבר לפזר לבד בגן כמה ילדים, בוא נעשה זאת בגשם) ותמיד אבל תמיד - יתפרץ לבית ג'וק. זה כאילו שבאיזשהו ביוב, תיקן מקבל צו מילואים אליי הביתה בכל פעם שבעלי מקבל אחד.
נשגב מבינתי איך אף אחד עוד לא הרים 'מיזם שמרטפות' שמטרתו לסבסד סבתא חרוצה לאמהות שמזדכות על בעליהן לתקופות המילואים. הרי לא משאירים פצועים בשדה הקרב ותאמינו לי שאחרי ארוחת הערב- המטבח שלנו נראה כמו שדה קרב!
ברור שהכל יקרה כשהבעל על ב' באיזה אימון. מרפי חולה על מילואים
שעת ערב מאוחרת. הילדים ישנים. אני מתרסקת על הספה עם חתיכות בננה בשיער, אחרי עוד יום ארוך ומתיש. עוד יום בו החצי השני שלי סוחב על גבו אם 16 במקום את הילד שלנו. אני רוצה לספר לו שהתינוק לא עצם עין כל הלילה ושהילדה העלתה חום אבל הוא נמצא באיזור ללא קליטה. אני נרדמת תוך כדי שאומרת לעצמי: תתעודדי, מחר הוא בא.
תתעודדי, מחר הוא בא
למחרת הוא נכנס בסערה הביתה עם מדים מצחינים וחול בשיער. הכלבה קופצת עליו, הילדים שמחים ואני מחבקת אותו חיבוק חזק וארוך. אני מרגישה כאילו מורידים לי קיטבג מהגב. פתאום הפלאפון שלו מצלצל בכיס. זה המ"פ. "מה הוא רצה"? שאלתי את בעלי כשסיים את השיחה "לומר תודה רבה על השבועיים האחרונים"?
הוא הסתכל עליי בחיוך מהול בפחד ואמר: "להודיע שעוד חודשיים שוב מילואים".
עוד חודשיים שוב מילואים
דיאטה, אופנה, מתכונים ועוד המון דברים מעניינים - עכשיו במדור הלייף סטייל!
• עוד במדור: 5 חודשים אחרי הלידה - ציפתה לי הפתעה!