לפני שלוש שנים, כשקורונה הייתה רק בירה ורחל איצקוביץ היתה "רק" בת 92, היא חגגה את יום הולדתה בדרך האהובה עליה: טיול קרנבל מאורגן בסרדיניה, ולא טיול גמלאים, כי היא לא אוהבת לשייך את עצמה לקבוצת הגיל הזו.
בשבוע שעבר, כשמלאו לה 95 ולא היה לה עם מי לחגוג מאחר שהיא חיה לבד מבחירה כבר שנים רבות, היא קיבלה לביתה שבתל אביב זר פרחים מהישוב להבים שבדרום. "רותי ומוטי אהרוני, זוג מקסים שהכרתי בטיול לסרדיניה, מקפיד לשלוח לי מאז הטיול ברכת שבת שלום בכל יום שישי בערב, וביום הולדתי האחרון הם שלחו לי זר פרחים גדול שריגש אותי מאד", היא מספרת.
קצת לפני אותו טיול, פרסמתי ב"ישראל היום" כתבה על רחל, עם הכותרת "חופשי זה לגמרי לבד". היא סיפרה על חייה המלאים והמהנים, אף שהיא חיה מרבית חייה לבד ולא הביאה ילדים לעולם. בכתבה, סיפרה רחל בצלילות עצומה, בהומור, ועם תאריכים מדויקים מהעבר על שגרת חייה "כאישה ערירית וללא ילדים", מה ששבר כל סטיגמה שיש לנו על זקנה או עריריות.
מביתה הקטן והצבעוני בתל אביב היא תיארה את חייה נכון לגיל 92, שהיו משובצים בהצגות, הליכה בים, קניות בשוק וטיולים מאורגנים בעולם. למערכת זרמו מכתבי תודה לאישה המיוחדת, שנשים רבות מצאו בה העצמה של ממש ולגיטימציה לבחירה הלא מקובלת לחיות ללא זוגיות, על אף לחצי הסביבה והחששות מהזקנה. עכשיו, כשמלאו לה 95, חזרנו לשמוע ממנה איך שרדה את תקופת הקורונה בלי טיולים לחו"ל שמילאו את עולמה, וביררנו אם עדיין אינה חוששת מכלום, כפי שציינה כבר אז.
"נסעתי לקרנבל בסרדיניה, ישנתי בלילה האחרון עם מזגן ומאז השתעלתי במשך תשעה חודשים בלי להפסיק. זה היה עוד לפני שהגיעה הקורונה. עשו לי אינסוף בדיקות, ולא נמצאה הסיבה. ואז יום אחד זה פתאום הפסיק מעצמו, אבל זמן קצר אחר כך הגיעה הקורונה", היא מספרת.
"היות שאני חיה לבד, ושני האחיינים שלי מתגוררים עם משפחותיהם רחוק ממני, לא הפסקתי לנסוע כמה שאפשר לשוק, עם קו 4. היו שלוש חנויות שהורשו להישאר פתוחות בסגרים, אז הייתי קמה מוקדם בבוקר ונוסעת. הבדידות וחוסר הביקורים לא השפיעו עלי כהוא זה, כי אני רגילה לזה ולא אוהבת שאנשים זרים יארחו לי לחברה. כבר בסגר הראשון נסעתי לגן העיר לקנות טאבלט חדש, ובכלל לא הושפעתי מהיותי בקבוצת סיכון. אני מחוץ לקופסא בכל המובנים ולא פוחדת מכלום. כמובן שהתחסנתי בכל החיסונים וגם הלכתי עם מסכה. כשהתחילו לתת קונצרטים לקבוצות קטנות הייתי מהראשונים ללכת, והייתי רגועה לחלוטין", היא משתפת בפתיחות שאופיינית לה כל-כך.
"גם צפיתי בטלוויזיה. תמיד אהבתי פוליטיקה, ובתקופה זו קיבלנו ממנה בשפע. קראתי ספרים עד שאיבדתי יכולת להתרכז בספרות יפה, והסתפקתי בקריאת עיתונים בטאבלט ועיתונים בצרפתית. לקולנוע הלכתי מיד כשפתחו, ואני מקפידה ללכת לסרטים בימי שלישי, שבהם יש הנחה לגמלאים. לפעמים אני סתם יושבת בבית בשקט ומעבירה מחשבות, אני לא חייבת כל הזמן תעסוקה".
את לא נעזרת בשכנים?
"יש לי שכנים נפלאים, בהם אדריכל מקסים שתמיד רוצה לעזור לי, אבל אני פשוט לא אוהבת לבקש עזרה מאנשים. פעם בשבוע מגיעה מישהי מביטוח לאומי ועוזרת לי בניקוי, סידורים וכביסה קטנה".
ואת עדין מטיילת ברגל?
"ההליכה כבר קשה לי יותר, ולצערי סגרו לי את כל תחנות האוטובוס שהיו קרובות לביתי בגלל העבודות על הרכבת הקלה, אז גם כשאני נוסעת לשוק אני לוקחת איתי מטריה ולפעמים נעזרת בה להליכה, או שאני נעזרת בעגלת הקניות שלי, שיש לה ארבעה גלגלים".
איך הסתדרת עם סגירת השמיים וביטול הטיסות לחו"ל?
"לא יצאתי לחו"ל מאז אותו טיול לסרדיניה, למרות שהיו לי שני כרטיסים מוזמנים לפריז, אחד מהם כבר פקע תוקפו והשני הוארך בפעם שלישית. במאי יש שיט של 11 יום מבורדו, לדרום מערב צרפת ולארץ הבאסקים, ולאור גילי, 95, אני עוד מתלבטת אם לצאת בגלל קשיי ההליכה, אבל אני חושבת בחיוב כי זו יכולה להיות שירת הברבור של נסיעותיי בחיים".
לסיום, יש לך איזה טיפ לקוראים שלנו?
"אני מקפידה עדין על תזונה טובה, עומדת וחותכת בעצמי ירקות, כמו צנון שמנקה לי את הגוף, חסה, ועגבניות. בבוקר אני אוכלת אוכמניות, שהיום יודעים שהן גם טובות מאד לעור, ואולי לכן העור שלי נראה מצוין. אני גם מכורה לפומלה, וסוחבת את הפרי בעגלה, למרות הכובד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו