סמל לחופש ואהבה בתוך הזוועות: הסיפור המרגש של הטבעות שהוכנו באושוויץ-בירקנאו

תקווה, שברון לב והשלמה: סיפורם המרגש של מרים ליטמן וליאון קרייצברג, בני זוג שהכירו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושרדו את השואה, מקבל נופך עכשווי כששתי הטבעות שהיוו עבורם סמל לחופש ולעתיד המשותף הצפוי להם מתאחדות במסגרת תערוכה בין-לאומית חדשה בקנדה.

מרים, ילידת 1923, התגוררה עם פרוץ המלחמה יחד עם משפחתה בבית הקיץ של סבה בכפר פוסטלניק בפולין. זהו כפר בו הייתה קהילה יהודית גדולה יחסית, וביום בו הגיעו אליו הכוחות הגרמנים, כלל תושביו היהודים שולחו למחנה טרבלינקה. למרבה המזל, ליטמן עצמה לא הייתה במקום באותו הרגע, והיא מצאה מקלט אצל קרובי משפחה בגטו ורשה. עם הזמן, התנאים בגטו הלכו והחמירו ומרים נאלצה לברוח לכפרים מרוחקים כדי לשרוד. במשך תקופה היא חברה לפרטיזנים באותם הכפרים, כשלבסוף נתפסה על ידי הנאצים ונשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם שהתה כאסירה.

באותה התקופה ליאון (לייב) קרייצברג, בן הכפר שניאדובה שבפולין בו התקיימה קהילה יהודית עוד מהמאה ה-16, שהה במספר מחנות עבודה; זאת, אחרי השתלטות הנאצים על הכפר ביוני 1941. לאחר שהותו במספר מחנות עבודה בכפייה, הועבר ליאון בנובמבר 1942 למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם הפך לאסיר מספר 88842. כחבר ב"זונדרקומנדו" הוטלו על ליאון משימות אכזריות, כולל טיפול בחפציהם של היהודים הנרצחים והמגורשים. דווקא במקום הזה, הכיר ליאון את האסירה ליטמן, והשניים התחברו.

חרף הסיכון העצום, הצליח קרייצברג לסייע לליטמן. הוא נהג לספק לה מזון וצרכים בסיסיים מתוך "קנדה" – אותו מחסן בו אוחסנו חפציהם האישיים של האסירים שהוחרמו עם הגעתם למחנה, שהכיר מתוקף עבודתו ב"זונדרקומנדו". למעשה, באחת הפעמים השומרים במחסן גילו כי ליאון הסליק נעליים עבור מרים, והוא נענש בשל כך. למרות זאת, הוא לא ויתר ובאחד הימים לקח כפות ברזל מהן יצר שתי טבעות פשוטות, כאשר כל אחת מהן מעוטרת בלב אדום ובמספרי האסיר שלו ושל מרים. באותה התקופה האכזרית, הבלתי-אפשרית, היוו שתי הטבעות פריט אישי ואנושי של השניים בתוך העולם האכזרי, כשכל אחד מהם ראה את הטבעות הללו כסמל לעתיד המשותף שהעזו לצפות ולייחל לו אחרי המלחמה.

בניגוד לרבים מבני המשפחה שלהם, ליאון ומרים שרדו כנגד כל הסיכויים את השואה והועברו מאושוויץ-בירקנאו למחנה מאוטהאוזן, משם שוחררו במאי 1945, כל אחד לדרכו. מיד לאחר מכן נסע ליאון לאיטליה, שם חיפש את מרים במחנה העקורים נונאנטולה כדי להתאחד עמה. הוא פגש בה והציע לה נישואין אולם מרים, שעדיין התמודדה עם השלכות הזוועות שעברה במהלך המלחמה, הרגישה שאינה מוכנה לצעד כזה. בכאב השניים נאלצו להיפרד, כשכל אחד מהם נותר עם מזכרת מהתקופה יחד – טבעת עשויה ברזל. למעשה, במחנות העקורים פגשה ליטמן את נוח נבו, חייל הבריגדה היהודית לו נישאה בסוף אותה השנה, ובשנת 1946 עלו השניים לישראל.

אחרי הפרידה ממרים, בחר ליאון להגר לקנדה. לפני שעזב, הוא הפקיד את טבעתו בידי חברו סול גולדשטיין, ניצול נוסף מאושוויץ-בירקנאו. במשך כל השנים שלאחר מכן לא ידעו בני משפחתה של מרים מה היה שמו המלא של ליאון, עליו סיפרה במרוצת השנים, ומה עלה בגורלו אחרי המלחמה. בני המשפחה גם לא ידעו כי קיימת טבעת נוספת, זו של ליאון עצמו – והכירו רק את טבעתה של מרים. באחד הימים, אחרי שגילה כי קיימת טבעת נוספת הזהה לזו של אמו, פנה בנה של מרים ל"יד ושם" וביקש סיוע באיתור שם משפחתו של ליאון כך שאפשר יהיה ליצור עמו קשר. ב"יד ושם" נענו לבקשה, והצליחו לסייע למשפחה באיתור פרטיו של קרייצברג. באופן זה אותרה בתו של ליאון, עמה נוצר קשר לאחר שהשניים נפטרו.

80 שנה אחרי התרחשות הסיפור, שנראה כאילו נלקח מסרט, שתי הטבעות שהכין קרייצברג מתאחדות לראשונה במסגרת שיתוף פעולה בין "יד ושם" ומוזיאון השואה בוושינגטון. שני הגופים יצאו בתערוכה בין-לאומית סביב ציון 80 שנים לשחרור מחנה אושוויץ-ביקנאו, בשם "אושוויץ: לא מזמן, לא רחוק" המוצגת במוזיאון המלכותי של אונטריו בקנדה. "הטבעות ממשיכות לספר את הסיפור גם כעבור שמונים שנה", ציינה מדי שביד, ראש מערך האוספים ב"יד ושם". "הטבעות מבהירות לנו כי גם במקומות החשוכים ביותר, רוח האדם נשמרה ולא אפשרה לוותר על רגעים אנושיים ועל התקווה לעתיד".