בספרות מסע נוהגים להתייחס למסעות בשתי המשמעויות שלהם - החיצונית (המסע הפיזי במרחב הגיאוגרפי), והפנימית (המסע המנטלי־רגשי). סיפורי מסע לרוב מספרים על שינוי פנימי - אדם יוצא מהמקום הרגיל והמוכר שלו אל עבר הלא נודע. הוא פוגש שם אנשים שונים, תרבויות אחרות משלו - וגם חווה זרות שמאפשרת לו לפגוש את עצמו. רוב היוצאים למסע עושים זאת בנקודת זמן משברית בחייהם, כשמשהו דוחף אותם לצאת לדרך ולחפש תשובות, והמסע מתואר כאמצעי ודרך להתמודד עם המשבר. המאפיינים הלימינליים של המסע עוזרים לעוברים אותו ללבוש פרסונה אחרת ולעשות חשבון נפש רפלקסיבי שלא היה מתאפשר בחברה שממנה הם יצאו.
יואל, גיבור הספר, יצא למסע הפרטי שלו ממניע ברור של משבר - בנו רועי נהרג בתאונת אופנוע בהודו, מה שהותיר אותו בודד ושבור לב. שנה לפני כן איבד את אשתו שנפטרה מסרטן. עבודתו אמנם יציבה וסבירה, אך מתוארת כרוטינית וחדגונית. חברים אין לו כמעט, ובכלל יכולות הדיבור וההתבטאות שלו מוגבלות, מה שמציב אותו למעשה כאדם מבודל בשולי החברה. כשאשתו היתה בין החיים היא שימשה לו פה ומתווך, גם בתקשורת עם בנו, ולאחר מותה הוא לא הספיק ולא הצליח לפתח קשר עמוק עם הבן.
האב מקבל את יומן המסע שכתב הבן בין שאר חפציו שנשמרו אחרי התאונה, ומייד אחרי השבעה הוא מחליט לצאת למסע בהודו בעקבות הבן, כשיומנו מלווה אותו. יש כאן דילמה מוסרית שאנחנו כקוראים מעט מוטרדים ממנה. האב למעשה מתיר לעצמו לקרוא את היומן הפרטי של בנו, להיכנס ברגל גסה לתוך חייו, בלי שיש לבן אפשרות להסכים או להתנגד לכך, כמובן.
אפשר כמובן להזדהות עם האב ולהבין את שיקוליו. קריאה ביומנו של בנו היא הדרך היחידה שלו לקבל הצצה ישירה לתוך מוחו, ומשום כך יואל גם מחליט החלטה עקרונית לקרוא את היומן בהדרגה, טיפין־טיפין, בצמידות למסע הגיאוגרפי שעשה הבן, והוא בעקבותיו.
הקריאה האיטית מאפשרת לסופר לעמת בכל פעם את חוויות הבן ותובנותיו כפי שהן עולות מהיומן, עם אלה של אביו שמתחקה אחר צעדיו.
יומנו הכתוב של הבן משתלב ביומנו המסופר של האב, ויחד הם יוצרים מארג יפה ועדין של התכתבות והתדיינות בין אב לבנו, דווקא לאחר מות הבן. כיאה לבחור צעיר, ובעיקר כזה שמטייל בהודו, הבן ממלא את דפיו בהרהורים פילוסופיים־רוחניים ידועים ומוכרים, שדנים במשמעות החיים. האב קורא את הדברים, מוסיף משלו, וכך נוצר ביניהם מעין דיאלוג בין החי למת. האב והבן מנהלים ביניהם דיאלוג גם דרך אנשים שהם פוגשים במסעם. בעיקר סטיב, דמות המטייל האירופאי הנווד ללא גיל וללא מטרה, וכן חברתו של הבן, אביגיל, שאותה הכיר בזמן הטיול, והיא משתחלת אליו כדמות משנה.
כריכת הספר (אחוזת בית)
בתוך כך עובר האב את המסלול הקלאסי של המטייל בהודו. הספר מיטיב לתאר את התרמילאי הישראלי על שלל היבטיו - הנטייה לחיפוש עצמי, לזרימה, לשימוש בסמים, להתחברות מהירה עם ישראלים אחרים, וגם את הצד הפחות נעים והתוקפני, בעיקר זה המופנה כלפי המקומיים. הוא מתאר את מובלעות הישראלים, את דרך הדיבור שלהם, את לבושם ואת מנהגיהם. במובן זה הספר אינו שונה מספרים רבים שנכתבו על תרמילאים ישראלים, אך נוסף לו ממד אחר - של התבוננות מהצד של טייל מבוגר יותר מהתרמילאי הממוצע (יואל בן 53), מה שמוסיף לספר ממד אנתרופולוגי ומעט ביקורתי.
המסע של האב בהודו, ארץ רוחניות האינסטנט של הישראלים, מעניק לו איזושהי שלווה והשלמה עם מצבו. אין כאן התגברות הרואית על כאב או פתרון קסם, אלא רגעים קטנים של תיאורי הכרה שביסודם החיבור להווה, לאינסוף ולאַין.
בכלל, הספר כולו נמסר על ידי מספר מאופק מאוד בדרך של אנדרסטייטמנט. רגשותיו של האב מתוארים באופן מינורי: הוא לא זועק את שברו ולא יוצא מדעתו. יוצא מן הכלל הוא קטע חזק ויפהפה שבו האב יוצא מבית ההארחה שבו הוא מתאכסן בבאגסו, כפר קטן בצפון הודו, ובעודו חולה וקודח מחום הוא רץ יחף ריצה היסטרית ואובדנית בשבילי הכפר ורחובותיו ללא כיוון או מטרה עד שהוא מתמוטט.
זוהי, למעשה, הסצנה היחידה שבה האב מאבד את הריסון והאיפוק שמאפיינים אותו. כקוראת, אני מעריכה את האיפוק, העידון והמינוריות של הסופר (שזה לו ספרו הראשון), אך היה טוב אם הוא והגיבור שלו היו מתירים קצת את הרסן ונותנים לעצמם להשתולל. √
הדרך לוורנאסי / אמנון יובל; אחוזת בית, 264 עמ'