לא רק בט"ו בשבט: השנה יותר מתמיד - מחובתנו לתמוך בחקלאות מקומית

ט"ו בשבט תשפ"ה – חג החקלאות המקומית: השנה, כשמדינת ישראל והחקלאות בישראל מלקקת את פצעי המלחמה, ט"ו בשבט מקבל משמעות שונה.

החג הזה מגיע אחרי אחת השנים המאתגרות ביותר למדינה – מציאות כלכלית וביטחונית מטלטלת, שפגעה קשות בחקלאים ובשטחים החקלאיים.
בשבעה באוקטובר חקלאים נרצחו ונחטפו, שדות פוריים הפכו לזירות קרב ומסתור, וחלקם אף הוכרזו כשטח צבאי סגור. אדמות נרמסו תחת שרשראות טנקים, גידולים נשרפו מטילי האויב, ופועלים זרים נטשו את הארץ בזה אחר זה. כבר בתחילת המלחמה דווח על ירידה של כ-45 אחוזים בממוצע הייצור וההכנסה בענף החקלאות, ובעוטף עזה הנזק הגיע ל-70 אחוזים.

הרב עמנואל גדג', מנכ"ל כשרות צהר // מירב חביב

בצפון, החקלאים נצמדו לאדמותיהם – לא כמטפורה אלא כמציאות – וסירבו להתפנות כדי לא לנטוש את השדות. הם מדווחים על נזקי ענק של מיליוני שקלים ועל אובדן מוחלט של שטחים חקלאיים. אין דונם שלא נפגע.
לכל זה מצטרף החורף השחון: כמות המשקעים הצפויה עומדת על כ-70 אחוזים מהממוצע הרב-שנתי, מה שמוביל, על פי המודל האירופי, להכרזה על שנת בצורת.

עם זאת, המלחמה הצמיחה גם יוזמות מרגשות: "שוק עוטף", מלגות לסטודנטים שסייעו לחקלאים, מתנדבים בקטיף, ואפילו סימון מוצרים מהאזורים שנפגעו כדי לעודד רכישה. ט"ו בשבט הוא הזדמנות להמשיך את המגמה הזו.

המשבר הזה הופך את ט"ו בשבט להזדמנות. לא רק חג לאילנות אלא גם תזכורת לחיבור שלנו לאדמה ולחקלאים שנלחמים על קיומם. השנה יותר מתמיד, יש לנו חובה מוסרית להעדיף פירות מתוצרת מקומית על פני תוצרת מיובאת.

המשנה מגדירה את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות, מועד הקובע לעניין הלכות מגוונות שנוגעות לאילנות. בתקופת הגלות, כשהחקלאות בארץ הייתה מוזנחת, משמעותו ההלכתית של החג הצטמצמה. אבל בתורה עם ישראל מוגדר כעם חקלאי – מאדם הראשון בגן עדן ועד מצוות הביכורים. ברכות וקללות רבות בתורה תלויות באדמה, וההיאחזות בה נוכחת עוד מאברהם אבינו, שקונה אחוזת קבר בארץ ישראל.

רבים חושבים על ט"ו בשבט כחג הפירות היבשים, אך למעשה זהו חג של תוצרת הארץ. בעבר, יהודים באירופה נאלצו להסתפק בפירות מיובשים בשל המרחק מארץ ישראל. בכל שנה, אבל במיוחד כיום, במדינה עם 2.5 מיליון דונם של שטחים חקלאיים – מהם מעל 30 אחוזים בקו האש שספג פגיעות קשות – מחובתנו לבחור בתוצרת המקומית.

המצווה הראשונה שניתנה לאדם הייתה: "מכל עץ הגן אכול תאכל". נראה שמצווה זו, יחד עם ההגבלה שלא לאכול מאחד מהעצים שבגן, מסכמת את דרישת ה׳ מהאדם – תפתח ותהנה מהעולם הזה בצורה הראויה. היום, כאשר אנו חוגגים את פירות הארץ, החמרה אמיתית איננה רק בדיקת חרקים – אלא גם ברכישת פירות מחקלאים ישראלים, ממגדלים שנפגעו כלכלית, ומחיילים משוחררים שהצטרפו לענף.

במקום לקנות קשיו מאפריקה או אוכמניות מאירופה – בואו נקנה תוצרת ישראלית. זו המהות האמיתית של החג: חיבור לארץ, תמיכה בחקלאות וסיוע לכלכלה המקומית.

מאז קום המדינה, ט"ו בשבט מזוהה עם נטיעות – סמל להתחלה ולצמיחה, וגם ערך חינוכי עמוק. כפי שעץ זקוק להשקיה וכיוון, אך גדל בכוחות עצמו, כך גם דור העתיד שלנו.

נתפלל שבקרוב נחגוג את ט"ו בשבט כשכל אחינו ואחיותינו ישובו לביתם בשלום, ונזכה לשמוח יחד – בשמחת עצמנו, ארצנו ואדמתנו.

הרב עמנואל גדג' הוא מנכ"ל כשרות צהר