ספר חדש של החוקרת ענת חן בוחן עשרות איורים מתקופות שונות בהגדות של ימי הביניים, ומשווה בין עמדות העבר לעמדות הקיימות כיום. בסך הכל נבחנו 70 איורים, בהם דמותן של נשים מקראיות כדוגמת שרה, אשת לוט, ציפורה (אשת משה), אשת פוטיפר ובת פרעה. החוקרת בחנה באופן מדוקדק את התנוחות, המבע והמיקום של הנשים שנראות באיורים השונים, ומסיקה מתוך כך על מעמדן באותה התקופה.
חן טוענת כי באותן השנים הנשים נראו כנועות ועסקו בשלושה תפקידים עיקריים – מילוי רצון הבעל, תפקידים מסורתיים בבית כדוגמת ניקיון, בישול ותפירה, ועיסוק בחינוך וגידול הילדים. כך למשל, מציינת חן כי בהגדת "הזהב" נראית דמותה של שרה אמנו כשהיא לבדה באוהל ומשלבת ידיים, כאילו בחוסר מעש, מה שנוגד את התפיסות בעולם העתיק. לטענתה, היא הייתה בתקופת הנידה והיא אינה עושה דבר מכיוון שבתקופת המקרא היה איסור על נשים לעשות את מלאכות הבית. דבר זה תואר על ידי הוגים ופוסקים בימי הביניים.
בין שלל הסיפורים מתגלים ניצני פמיניזם קל. בהגדות רבות נכתבו הסברים לעורכי הסדר: "מרור זה שאנו אוכלים", הופיעו הערוך לעורך הסדר: "פה יצביע על המצה" ו"במקום זה יצביע על המרור". אך ב-1527 הוציאו האחים כהן בבית הדפוס שבבעלותם את הגדת פראג, שבה הוסיפו נוסח אחר. במקום הכיתוב המסורתי הופיעו המילים "מרור זה-יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, משום שנאמר אישה רעה מר ממות" (מתוך ספר קהלת).
"מוצא אני מר ממוות את האישה"
אחד מחכמי אותה תקופה, יעקב נאכט, הסביר בספרו מדוע הדבר נכתב כך. לטענתו, נראה שהנשים היו עושות בעיות לבעלים שלהם, המדפיסים, ושהן לא שימשו "עזר כנגדו", כפי שמצופה מהן במסורת היהודית. לכן כתבו המדפיסים את ההשוואה בין מרור לאישה.
אותן נשים, מתברר, לא נותרו בשקט. בהגדות שנמצאו, ושכנראה היו בשימושן, הן הוסיפו בכתב יד עקיצה. מתחת לכיתוב המפלה והשובניסטי של בעליהן הן כתבו "ולא נראה". רמז לכך שמרור הינו בלשון זכר, ולכן לא ייתכן מבחינה תחבירית שהכוונה היא לנשים.