כוויית זכורה בתור המדינה שהייתה בין הפטיש לסדאם. הרודן מבגדד כבש אותה באוגוסט 1990 בראייתו את המדינה המדברית כמחוז של עיראק. האמירות הקטנה והעשירה, שקיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-1961, פנתה למערב שלא טמן ידו בצלחת ובתחילת 1991 יצאו ארה"ב ובעלות בריתה לשחררה ועל הדרך לדכא את המוטיבציה של סאדם חוסיין לפעולות איבה נוספות.
מלחמת המפרץ פגעה קשות בתשתיות ובכלכלה של כוויית מה שהצריך תהליך שיקום ארוך שבמסגרתו חודשה תעשיית הנפט שהיא גם מקור ההכנסה העיקרי של המדינה. למרות שהיא מבוססת על שוק חופשי, בדומה לעמיתותיה איחוד האמירויות ובחריין, מחזיקה כוויית בעתודות נפט גדולות של 96 מיליארד חביות מה שמהווה כ-10% מעתודת הנפט העולמי.
הזהב השחור מהווה כ-80% מהכנסות האמירות. החשיבות האסטרטגית שלה גדולה בשל קרבתה לעיראק, ערב הסעודית ואיראן. ארה"ב מחזיקה בה בסיסים ששימשו כמקפצה לפלישה לעיראק במארס 2003. אך לצד כל אלה כוויית חווה מתחים אתניים וחברתיים. מתוך כ-4 מיליון איש רק כ-1.3 מיליון הם אזרחים כווייתים והיתר הם נטולי אזרחות וזכויות. הפלשתינים למשל היו אחת מהקהילות הזרות הגדולות במדינה, אך הם לא קיבלו אזרחות אלא סוג של תושבות ואישור לתעסוקה. תמיכתו של אש"ף בסאדם במלחמת המפרץ הראשונה הביאה את שלטונות כוויית לסגור את משרדי ארגון הטרור של עראפת ולגרש כ-450 אלף פלשתינים, שעזבו בעיקר לעיראק. קהילה נוספת שסבלה מהיעדר זכויות היא הבידונים (Bidoons) – מוסלמים שיעים ממוצא עיראקי שיותר מ-100 אלף מהם מתגוררים בכוויית אך זו סירבה להעניק להם אזרחות.
כשהחלו הפגנות האביב הערבי בראשית 2011 הבידונים, יחד עם חברי אופוזיציה אישי ציבור ועיתונאים, החלו למחות נגד השחיתות השלטונית. הם טענו בין היתר כי חברי הפרלמנט הכווייתי קיבלו מאות מיליוני דולרים עבור הצבעותיהם לטובת החלטות שמיטיבות עם המשטר. האמיר, סבאח אל-אחמד אל ג'אבר א-סאבח, ראה את המתרחש סביבו ואת נפילתם של בן עלי מתוניס ומובארק והחליט על חלוקת מנות מזון וסכום של 4,000 דולר לכל אחד מאזרחי האמירות. המפגינים ראו בזה כצעד פופוליסטי והמשיכו את המהומות ברחובות כוויית סיטי ובשאר הערים. לקראת סוף 2011 נערכו בחירות והאיסלאמיסטים זכו ברוב המושבים בפרלמנט, מה שחישל את האופוזיציה.
אמיר כוויית כיום נוואף / צילום: אי.פי
כשנה לאחר מכן ביטל א-סאבח את תוצאות הבחירות כי חשש מהתבססות הרוב האיסלאמיסטי מה שעורר גל הפגנות. הציבור גם זעם על הפגיעה בכלכלה הכווייתית כתוצאה ממשבר החובות בגוש היורו ומהצוק הפיסקלי (המשבר הכלכלי) בארה"ב. לא רק ההפגנות דוכאו אלא גם אמצעי התקשורת: בפברואר 2013 נעצר המו"ל והעורף האחראי של העיתון האינטרנטי Al-Aan והואשם בעבירת לשון הרע כנגד שר הנפט. ב-2014 נעצר עיתונאי נוסף בעיתונות האינטרנטית ונידון לשנתיים מאסר על השמצת האמיר. היו שטענו כי העיתונאי עונה במהלך המאסר. עם זאת, מאבקם של הבידונים ושאר המוחים נשא פרי מסוים ב-2015 לאחר שהממשלה אישרה חוק האוסר על ניצול עובדי משק בית ומעניק להם שורה של הטבות סוציאליות כמו יום חופש, פיצויים והגבלת מספר שעות העבודה.
כוויית התייחסה מאז ומעולם בצורה עוינת לישראל ואף שלחה כוחות עזר לצבאות ערב במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. על אף קריאות בודדות של אישי ציבור לנרמל את היחסים עם ישראל, העמדה הרשמית שוללת זאת בתוקף. באוגוסט 2020 בעקבות הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, הודיעו שרים בכירים בממשלה כי הם מסתייגים מהסכם עם "הכיבוש הישראלי" והודיעו שהם לעולם לא יכירו במדינת ישראל ולא יחתמו איתה על הסכם שלום.