רעות בת ה-43 זוכרת את אימה, אהובה, מאז ומתמיד, במצב של קומה. מאז שהייתה בת חמש, אביה גידל אותה במשך השנים לצד אימו, אשר עברה בינתיים להתגורר בביתם. תקופה ארוכה בני הבית חיכו כולם שאם המשפחה תתעורר מהתרדמת - עד שלפני תשע שנים, האם הלכה לעולמה.
איך קרה שבגלל הליך הפלה שגרתי למדי, אישה בת 32, אימא לשניים - הפכה לצמח ונשארה כך 30 שנה? זהו סיפורה של רעות ומשפחתה, שהתחיל ברשלנות רפואית - ונגמר בקומה.
הטעות הקטנה ששינתה את הכל
"לפני קרוב ל-40 שנה אני הייתי כמעט בת חמש, אחי הגדול היה בן 9 ואמא הייתה בחודש החמישי להריונה", מספרת רעות מזרחי מבאר יעקב, לראשונה בחייה. "במהלך בדיקות שגרתיות גילו הרופאים שהעובר בבטן של אמא התפתח בצורה לא תקינה, והודיעו לה שצריך לבצע הפסקת הריון", היא מתארת כעת, ולוקחת נשימה עמוקה.
"בתקופה הזאת עוד היו מזריקים תמיסת מי מלח כדי להמית את העובר שברחם. אלא שבמקרה של אמא שלי, מי השפיר נכנסו אל מחזור הדם, פגעו באונות שבמוח - והכניסו אותה לקומה למשך כ-30 שנה", היא מציפה מחדש את פרטי המקרה, "בזמן הזרקת התמיסה, המזרק למעשה פצע את השיליה, וכך נוצר מעבר של מי שפיר אל מחזור הדם של אמא. רק גזע המוח שלה המשיך לעבוד, ולכן היא חיה כל כך הרבה שנים לאחר מכן".
מתי הבנתם שמשהו חריג קורה?
"אמא נשארה בבית החולים באותו לילה, בשביל ההליך הרפואי. אבא שלי, שבמקרה בא לבקר אותה, רצה להביא לה תה וספר - אבל לא נתנו לו להיכנס. בשלב מסוים הוא ראה שמעבירים אותה, והיא אמרה לו שהיא לא מרגישה טוב, כי מי שפיר נכנסו לה לראש. וזהו, מאותו רגע היא נכנסה לניתוח ראש של כמה שעות - ומאז היא נשארה בקומה", אומרת בתה.
חשבתם בהתחלה שמדובר במקרה הפיך?
"בשלושה החודשים הראשונים עוד הייתה לנו תקווה, אמא היא הייתה בסכנת חיים אבל אף אחד לא חשב שהיא תהיה במצב הזה גם 30 שנה אחר כך. זה קרה כשהייתי בת חמש, ורק ביומולדת 35 קמתי מהשבעה שלה. היא פשוט נפטרה יום אחד, לא קרה משהו מיוחד. פשוט עצמה את העיניים".
בהמשך, בעקבות מצבה של האם, המשפחה הבינה שנוצר נזק בלתי הפיך בגופה - בגלל רשלנות רפואית שנעשתה בהפלה. "אמא הייתה כשנתיים בבית חולים ציבורי, ואז למעלה מ-20 שנה בבית חולים פרטי בתל אביב, במימון המדינה. זאת הייתה העזרה היחידה שקיבלנו, בעקבות תביעות שהגשנו על רשלנות רפואית".
מה קרה מאותו רגע שבו אמא הפכה לצמח?
"לאורך כל הדרך ליווה את אבא שלי משפט אחד: 'איך שהעץ יגדל, ככה הוא יישאר' - ובזה הוא דגל", אומרת רעות. "כדי שהעץ לא יגדל עקום, הוא סיפר לנו בפשטות שאמא שוכבת במיטה ולא יכולה לדבר או לענות, והוא שאל אם אנחנו רוצים לראות אותה. אחי ואני אמרנו שכן, ואבא אכן לקח אותנו אליה. בשביל שלא ייחרט לנו המצב הטראומתי הזה בראש, הוא לקח אותנו לבית החולים - ומייד לאחר מכן, לטיסה בשמי הארץ. לכן, מה שאנחנו עד היום זוכרים, זה את הטיסה ולא את המצב של אמא".
ומשם, נכנסים לשגרה של ביקורים? מי מטפל באמא?
"בהתחלה, כשהיינו קטנים יותר, היינו הולכים לבקר את אמא יותר. זה לא טריוויאלי, הייתי בת חמש ואחי בן שמונה וחצי", רעות מדגישה. "עד היום אני זוכרת את המראות ואת הריחות, ועם הזמן זה הולך ופחת - מכוח האינרציה. אני התחתנתי, גידלתי ילדים בעצמי, התגרשתי... וזה לא בית חולים שאתה יכול לבוא אליו מתי שאתה רוצה", היא מסבירה. "אז היינו באים יותר בימי הולדת או בחגים, והיינו מדברים אליה, אבל לא הרבה. אני למשל אף פעם לא הצלחתי ללכת לבקר אותה לבד, הייתי צריכה תמיד את אבא שלי שם איתי. רק פעם אחת הלכתי לבד, ואז בכיתי שבוע. זה לא פשוט", היא אומרת בכנות ובכאב.
ואיך אבא התמודד?
"זה קשה נורא, אבל ייאמר לזכותו של אבא שלי, שהוא לרגע לא נתן לנו להיכנס לקושי ולהיות מסכנים", רעות אומרת. "היו לו קטעים מאוד קשים כאבא - ניצבו בפניו שאלות כמו 'איך עושים יום האם, כשיש ילדים ללא אמא?' וגם אני בתור בת, מצאתי את עצמי מקבלת מחזור פעם ראשונה או קונה חזיה פעם ראשונה בעצמי, אבל הוא מעולם לא נתן לנו תחושה שחסר לנו משהו. אמא של אבא שלי עברה לגור איתנו מאז שזה קרה, אז הייתה לי דמות נשית בבית, סבתא ואבא מדהימים - אבל זה לא מחליף את אמא", היא מודה.
"כל הזמן הזה, היא הייתה עם עיניים פקוחות וסגורות לסירוגין, אבל היא לא אכלה או שתתה לבד - ולא הייתה בהכרה", רעות מסבירה, וחשוב לה לסיים עם הצד החיובי של הסיפור: "היום, כשאני גרושה ואמא לשלושה, אני יכולה להגיד שזה מה שהפך אותי למי שאני היום. אבא שלי אמר בזמנו, שהוא לא האמין שאני אהיה האמא שאני היום, כי גדלתי בלי אמא בבית. אבל זה בדיוק מה שהפך אותי לאמא שאני - לקחתי את זה רק למקום טוב", היא מדגישה לבסוף. "היו רגעים בחיים שתהיתי בהם, איך החיים שלי היו נראים אם הייתה לי אמא, האם היו לי בחירות או תובנות אחרות? אבל אסור לשקוע בזה באף פעם, ולכן גם לפני שנהייתי אמא, לא היה בי פחד. כל כך רציתי להבין כבר מה זה אומר להיות אמא, וגם כששאלו אותי אם אני לא מפחדת ללדת, אחרי מה שקרה לאמא שלי - הבנתי שאני רוצה לעשות תיקון למה שלא היה לי", היא מוסיפה ומסכמת: "היום, 9 שנים עברו מאז שאמא נפטרה - ומאז שאבא נותר לגדל משפחה מדהימה בזכות עצמו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו