הרבה דמעות ורגעי שיא נרשמו היום (שבת) עם הגעת לירי, דניאלה, קרינה ונעמה לבית החולים בילינסון. אחד מהן היה עם צאת השבת כאשר המשפחות ביקשו לערוך טקס הבדלה במחלקת השבות.
רגע שיא אחר היה עם נחיתת המסוק במנחת בילינסון. קריאות התלהבות ומחיאות כפיים התגברו כאשר לירי נופפה מחלון המסוק ועשתה תנועת לב. "אנחנו איתכן. אתן לא לבד" קראו מאות נוכחים במגפונים.
ורגע נוסף שלא השאיר אף עין יבשה התרחש כאשר השבות, מלוות בהוריהן נכנסו לתוך המחלקה ופגשו לראשונה את האחים ובני משפחה נוספים שהמתינו שם.
"אני עדיין מנסה למצוא את המילים. חיכיתי להן בנקודה שבה המסוק הביא אותן. לראות אותן כישראלית, כאחות וכאמא. קשה לתאר את הרגש באותו רגע", אומרת ד"ר מיכל שטיינמן, מנהלת האחיות בבתי החולים בילינסון והשרון מקבוצת כללית.
ארבעתן נשים אמיצות וחזקות. אחר כך עלינו יחד למחלקה שיפגשו את שאר המשפחה. הן היו נרגשות. חיכו לחיבוקים מהאנשים הכי קרובים. גם אנחנו אנשי המקצוע לא הצלחנו לעצור את הדמעות".
ד"ר שטיינמן סיפרה עוד על השעות שעברו על הבנות במחלקה. "בשעה שעתיים ראשונות אפשרנו להן להיות בחדרים באינטימיות מלאה. ולאחר מכן הן מסתובבות במחלקה, רוצות לדבר. יש אווירה שמחה. הן שמחות להכיר עכשיו אחת את המשפחה של השניה. יש אווירה של נשים שנולדות מחדש לתוך עולם חופשי. בהתחלה הן היו עסוקות במפגש אבל אחרי שעה-שעתיים החדר עם הטוסטים הפך להיות המבוקש ביותר במחלקה", היא אומרת. כאשר כמובן השבות נמצאות תחת ליווי של תזונאיות ולאחר בדיקות דם ואוכלות לפי ההמלצות הרפואיות".
בבית החולים נערכו לכל תרחיש אפשרי והעמידו בהיכון גם שירותים מתחום הטיפול אבל מציינים שהיו כמה בקשות של הבנות שגרמו להן להביא משלוחים מיוחדים למחלקה.
"חשבנו שהמערך שהכנו פה מקיף, אך מצאנו את עצמנו פעמיים עם משלוח מיוחד של משהו שרצו. לא אציין מה בדיוק כדי לא לפגוע בפרטיותן אך אלו היו בקשות נורמטיביות של נשים בגילן. בין אם זה קשור בטיפוח ובין אם בדברים אחרים. הן נשים צעירות שמבטאות היטב את הרצונות שלהן", אומר ד"ר שטיינמן.
"אני אחות כבר 30 שנה. דרמה זה השם השני של בית חולים, אנחנו חיים פה בין דרמה לדרמה, שלא לציין את כל מה שעברנו מהשביעי באוקטובר אך להיות חלק מדבר כזה זה רבדים ועוצמות אחרים. ואנחנו שמחים על כך. זו באמת זכות להיות בתוך הדבר הזה בחרנו במקצוע הנכון. ובזמן הנכון. מה שחוינו פה זה זיכרון לכל החיים".