הלוחם שפיתח שיטה ייחודית לשיקום פצועי צה"ל

אביחי דוקרקר הוא לוחם מילואים נועז בסיירת כרמלי, שהשתתף במבצעים בעזה ובלבנון, אך כעת גאוותו על שיטת שיקום ייחודית שהוא פיתח לפצועי המלחמה - בעזרת איגרוף תאילנדי. השיטה הפכה להיט בבית החולים בילינסון, שם הוא עובד כפיזיותרפיסט, ואפילו רופאים בכירים מבקשים להתנסות בה בעצמם.

את פרק עזה שלו הוא סיים לפני חמישה חודשים וחזר לעבודה, חדור רוח קרב אמיתית - גם כי הוא חובב מושבע של איגרוף תאילנדי זה יותר מעשור. "הרגשתי שיש לי משימה חשובה: לעזור בשיקום הפצועים שהגיעו לבית החולים. אבי נכה צה"ל מתאונת צניחה ומתמודד עם פוסט־טראומה, והוא הסיבה שהחלטתי להיות מטפל ופיזיותרפיסט. כשאני מסתכל על הלוחמים הפצועים, אני רואה אותו וחיפשתי דרך אחרת, מיטיבה יותר, לעזור להם.

"בחרתי להביא את הספורט שאני מתעסק בו למקום שבו אני עובד. האיגרוף התאילנדי נותן מענה לאגרסיות ולזעם. הם מרגישים שוב שהם בחיוניות ובתנועה. הם יכולים לבכות, לצעוק, לשחרר ולדבר".

נירה כהן־צוברי, מנהלת המכון לפיזיותרפיה בבית החולים, תמכה בו ("היא נתנה לי יד חופשית ליוזמה והיתה מאוד מעורבת"), וכיום היא נפעמת משיטת הטיפול החדשה. "כמו הרבה לוחמים ששירתו חודשים ארוכים במילואים", היא מעידה, "גם אביחי הרגיש את הדיסוננס בחזרה לשגרה ולעבודה, ובעזרת האיגרוף התאילנדי הצלחנו להפוך את האתגר הזה שלו לטיפול חדשני בחיילים הפצועים.

"אביחי התחבר והתמסר כמטפל לשיטה החדשה, שפיתחנו עם דגש על הביטוי האישי שלו כמומחה באמנויות לחימה, ובזכות האיגרוף התאילנדי גם לחיילים בשיקום נדלק שוב האור בעיניים".

"עזר לי להרים את מצב הרוח"

איגרוף תאילנדי, אמנות לחימה שמקורה בתאילנד וסביבתה, כולל מגוון תקיפות - בעיטות, אגרופים, מרפקים, ברכיים - ובאינטנסיביות גבוהה. אביחי אומר שלקח לו זמן לגייס את המטופלים לשיטה השיקומית הזאת. אחד מהם הוא אלירן סטרוק, לוחם גולני בן 20 שנפצע לפני כחצי שנה בעזה ועבר לא פחות מ־30 טיפולים באיגרוף תאילנדי.

"לפעמים, כשלא היו לי כוחות", מספר אלירן, "אביחי ממש היה בא להוציא אותי מהמיטה ומדליק אותי עם האיגרוף התאילנדי. זה עזר לי להרים את מצב הרוח, לשחרר אנרגיות ולהניע את הגוף בצורה טובה מול הפציעות שלי ביד ובעין. הרגשתי שיפור ככל שהטיפולים התקדמו".

הטיפולים לא היו פשוטים ודרשו מהמטופלים מאמץ בלתי מבוטל, פיזי וגם רגשי. אביחי יודע לספר על אחד החיילים, שהיה כעוס לרוב וחווה במהלך השיקום התקפי זעם רבים, ובעקבות הטיפולים עבר מהפך ניכר. "הוא חייל מחטיבת הצנחנים שנפצע והגיע אלי לטיפולים, ויום אחד אבא שלו תפס אותי לשיחה. 'מה עשית לו?', הוא שאל אותי, 'הבן שלי רגוע, מחייך, אחר לגמרי. הוא נעים ומשוחרר. תודה!'. התרגשתי עד דמעות. בדיוק למקום הזה כיוונתי, וזה גרם לי סיפוק רב".

אינטימיות והבנה

אביחי, בן 32, עשה כבר 230 ימי מילואים השנה. תמיד מתייצב, לא תשמעו ממנו מילה אחת של קיטורים. "אחרי 7 באוקטובר התייצבנו בצפון והיינו שם תקופה ארוכה, בעיקר ביצענו פעולות הגנה. באפריל הגענו לעזה, היינו במסדרון נצרים, בשכונת זייתון ועוד, עשינו הרבה פעילויות התקפיות, השמדנו הרבה בתים. הרגשתי מאוד שלם עם זה שאני נלחם, תורם לצבא ולמדינה. כל מי שהיה איתי הרגיש כך, וכולנו ידענו למה אנחנו נמצאים שם".

ניסיונו כלוחם הוא גם היתרון שלו בעבודה, מה שמאפשר לו גישה קלה ומחברת עם החיילים הפצועים: "עצם זה שאני לוחם בעצמי, שמשתתף במלחמה, יצר ביני לבין החיילים סוג של אינטימיות והבנה. זה מאפשר לנו גם לשוחח לעומק, הם מזדהים איתי ואני איתם, וכשהטיפולים באים גם מחיבור אנושי טוב, זה מאוד מועיל".

הטיפולים משפרים אצל המטופלים את העמידה על שתי הרגליים ואת שיווי המשקל, כמו גם תפקודים גופניים נוספים, ומפעילים היטב את הגוף. לאחר שהצוותים הרפואיים בבית החולים שמעו על הפלא שמתרחש במכון לפיזיותרפיה, הפניות לאביחי לא איחרו להגיע. "כן, זה הפך למשהו מבוקש כאן", הוא מחייך בגאווה, "מנהלים ורופאים בכירים, גם אחרים, פנו אלי וביקשו גם הם להתאמן. זה מחמיא לי".

לפני כחודש וחצי הוזעק אביחי לתמרון בלבנון ופעל שם יחד עם חבריו לסיירת, רק כדי לשוב במהרה אל חברתו שעימה הוא נמצא בזוגיות טרייה. "עשינו שם דברים חשובים", הוא אומר, "והיא מעט דאגה, אבל הרגעתי אותה. הכל בסדר. עכשיו אני שוב בבית החולים. יאללה, צריך לסיים, יש לי אימון עם אחד החיילים".