״זה בנקודות הקטנות, במילות עידוד, לשרוך את הנעליים, לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה, להציע לה כוס מים…״ שר אביתר בנאי, והמילים שלו מספרות את הרגעים הקטנים והחשובים שאנחנו בבתי החולים מעניקים לשבות ולשבים, בכל גיל.
חשבתם פעם מה זה אומר ״לתת שקט ?״ מה המשמעות של ההבטחה ״את בידיים בטוחות עכשיו ?״ בכמה ידיים לדעתכם צריך לממש את ההכרזה הזו ?
כל רגע, כל שניה, מהמפגש הראשון עם השבות על המסוק או באמבולנס, שבו אני אומרת: ״שלום לכן, ברוכות השבות, אני ענת אנגל, אני מנהלת בית החולים וולפסון, ואתן ביחד איתנו בידיים בטוחות עכשיו״ הוא רגע מלא מחשבה, הכנה מוקדמת, דיוק, ורצון עז של כל הצוות להעניק עוד שניה מטיבה במסע הביתה אל העצמיות שנחטפה על ידי בני עוולה.
וברגעים האלה יש עיניים מלאות חמלה, מפגשים עדינים עם השבה, עם בני ובנות המשפחה, שיחה שהיא סוג של ריקוד, צעד קדימה שניים אחורה, גישוש תוך כדי הכרות, שתיקה ודיבור, הקשבה והדרכה, חיוך ובכי.
ומסביב במחלקה רופאות ואחיות ועובדות סוציאליות, ופסיכותרפיסטיות, ותזונאיות, ופיזיותרפיסטיות, וקלינאיות תקשורת, ונשות לוגיסטיקה ומשק וניקיון ודוברות, ונשות צבא מלוות, ונציגות של המדינה,
וכולן ביחד פועלות למען השבות, בהרמוניה ובשלווה.
״אפשר להביא את הכלבה?״ מבקשת משפחה. ואני אינסטינקטיבית מגיבה בתגובה ראשונית בשלילה, כי זה בית חולים. והממונה על חווית המטופלות מתעקשת, ולא מוותרת, ומפגישה אותי עם הכלבה, ואני מבינה שפה זה סיפור אחר. פה אנחנו יותר בית ממקום של חולים, ובבית מותר כלבים.
רגע לפני קבלת השבת, ההתרגשות רבה עוד יותר. זהו הקידוש הראשון של השבות ביחד עם משפחותיהן. סוף סוף הן כאן. והכל נוגע בלב, וכולנו, כל הצוות, ביחד מדברות, ומחבקות, גם אחת את השנייה, ומתייעצות, ודומעות, והעיניים בורקות בתקווה. וכולנו מבטיחות למשפחות לשמור חדרים גם לשבים הבאים.
חג החנוכה בפתח. חג האור, החג שבו גברנו יחד, כעם על החושך. עשינו זאת אז ואין לי ספק שנעשה זאת שוב. אני מבטיחה לא לשכוח אפילו לא רגע אחד מהאור שהגיח מתוך האפלה לתוך הלבבות של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו