את מאבקו המשפטי של אריה שיף ליוותה מדינה שלמה. תושב ערד שהתעורר לילה אחד, בנובמבר 2020, יצא לחניה, הבחין בפורצים שמנסים לגנוב את רכבו וירה באחד מהם למוות. מאחורי המאבק המשפטי שהצליח להשאיר את שיף מחוץ לכותלי הכלא, עמד רוב הזמן בנו הצעיר, בן. מעטים באותם ימים ידעו שכמו שהאב נאבק על חירותו, גם הבן נלחם, אבל בשדים שבראשו. לפני שמונה שנים, ביולי 2014, יצא בן שיף למבצע צוק איתן, ועד עכשיו הוא מתקשה לחזור מהקרב.
"אשתי, ענבר, שמה לב ראשונה שאני בן אדם שונה לגמרי", מספר בן. "קצר סבלנות, עצבני, מדוכא, לא בפוקוס, בלתי נסבל. היא עשתה אחד ועוד אחד, ואמרה שאולי זה קשור למבצע. היא נכנסה לגוגל, קראה קצת והבינה שיש מקום ברמת גן שנקרא 'היחידה לתגובות קרב'. פנינו אליהם והם מייד קלטו, כנראה כבר ראו אלף כמוני. לא היתה ברירה, התחלנו חיים לצד הלם קרב".
מה ההרגשה?
"שעצביי חשופים, שוכבים מעל העור. כל משב קטן מרגיש אצלי כמו הוריקן. חרדתי, דרוך ופסימי. הפסקתי להיות בן אדם פעיל, חברתי ושמח. ברגע האמת, בזמן המבצע, לא הבנתי מה קורה, אבל כנראה האירוע לא תויק אצלי במוח בצורה הנכונה, וברגע שהאדרנלין שקע נפתחו בורות לא רצויים. לא ישנתי כבר כמה שנים. אני נלחם כל הזמן. אני עדיין חצי שם".
אם תפגשו את בן (36) ביום קיצי, חמים, לא תבחינו בדבר. בחור עדין, שקט, רהוט. כשהתראינו, החזיק בידיו את עופרי, בתו בת החודשיים. אב למופת. אבל ככל שהעמקנו בשיחה כך התברר כמה הכל שברירי, וברגע אחד עלול להתהפך.
בן הוא בנם הצעיר של לאה ואריה שיף. הרביעי במספר אחרי עופר ז"ל, עינת ועירית. משפחה שהיתה ממקימי נופית, יישוב קהילתי בגליל התחתון, אבל נדדה בעקבות אריה, שהיה קצין בחיל האוויר. בן נולד באילת כשאביו שירת במחנה עובדה.
בתחילת שנות ה־90 קיבל אריה הצעה לנהל כמה תחנות דלק באזור הדרום, והמשפחה עברה לערד. עופר, האח הגדול, החליט להישאר בצפון, וכשבן היה בכיתה ה' נפלה על המשפחה המכה הקשה הראשונה. עופר, שעבד בשליחויות, נהרג בתאונת דרכים כשהוא בן 24.
"זו היתה תקופה שבה לא היו לי הורים", נזכר בן. "כל אחד במשפחה היה עם עצמו ולקח את העצב למקום משלו. הפסקתי להיות ילד. האכלתי את עצמי ולא הכנתי שיעורי בית, כי אף אחד לא בדק. אבא שלי אמר שהוא לא מאמין באנדרטות ורצה להנציח את עופר בדברים חיים. הוא הקים בחצר הבית אוהל מטיילים שהתארחו בו בחינם יותר מ־10,000 איש. הוא ישב עם כל אחד וסיפר על אחי, זו היתה הדרך שלו להתמודד".
בניגוד לבני משפחתו, שרובם שירתו בחיל האוויר, בן רצה להיות נחלאי, ולשם התגייס ב־2004. "ביקשתי קרבי, למרות שלא הייתי הילד הכי ספורטיבי", הוא צוחק. "הייתי די בטטה, אבל בטירונות עבדתי קשה כדי להצליח".
אחרי האימון המתקדם עבר קורס חובשים והגיע לבית הספר לחי"ר, שם שימש חובש פלוגתי. במהלך השירות עבר את ההתנתקות מרצועת עזה ואת מלחמת לבנון השנייה. שום אירוע לא השאיר בו טראומה. להפך, אחרי השחרור, בדצמבר 2008, כשנפתח מבצע עופרת יצוקה, התרעם בפני קצינת המילואים על שלא מגייסים גם אותו.
"הגעתי במילואים ליחידה טובה", הוא מספר. "פלוגת רופאים, שתפקידי כחובש היה לסייע לה בכל מה שצריך. תורת הלחימה היתה שבזמן מלחמה אפשר להקים בית חולים בכל מקום בעולם. ב'עמוד ענן' כבר היינו על הגדר, חיכינו לפקודת כניסה לרצועה שלא הגיעה. חטפנו פצמ"רים, אבל מבחינתי זו היתה חוויה. אני דרומי, והמלחמות האלה הן אשכרה קרב על הבית. ב'צוק איתן' שמחתי שגויסתי. הייתי מלא מוטיבציה כי היחידה שלנו היא תכלסית, באה לעבוד, ואני אחד שלוקח את התפקיד ברצינות, סומך על עצמי".
ביולי 2014, אחרי שהכינו נגמ"שים בימ"ח בצפון, ירדה היחידה של בן לשטחי כינוס ליד קיבוץ בארי, שם חולקו הרופאים והחובשים ליחידות שנזקקו לכוח אדם. "המ"פ ביקש מתנדב, ומייד הרמתי יד", נזכר בן. "גיל, חבר מהסדיר, אמר 'אתה לא הולך לבד', והמ"פ צירף גם אותו. אני זוכר שהוא די התעצבן כשנידבתי את שנינו. הכל קרה מעכשיו לעכשיו, מהר. הביאו לי נשק שאפילו לא בדקתי אם יש לו נוקר. למזלי, בסוף הוא ירה".
בן וגיל צוותו לפלוגה כ' בגדוד 906, קורס מ"כים בחי"ר. אחרי היכרות קצרה כבר היו בכניסה לעזה, בדרכם לשכונת שג'אעייה.
"איך שנכנסנו אמרו לנו להשתטח, וכל הלילה השאירו אותנו שכובים על האדמה, בזמן שבמרחק של חצי קילומטר היתה מלחמה עם פיצוצים ויריות. זו היתה שיירה גדולה שנכנסה פנימה, שבראשה היה הנגמ"ש של גולני עם שבעת הלוחמים שנהרגו. סוריאליסטי, כמו בסרט. לא חושב שבשלב הזה חששתי, כי האדרנלין מזיז את הפחד הצידה".
בתום אותו הלילה ירדה היחידה של בן לקיבוץ נחל עוז הסמוך, לתנומה קלה ולמקלחת, ובערב נכנסה שוב לרצועה. "הרבה ממה שהלך בפנים אני לא זוכר, יש לי בלקאאוטים", הוא מספר.
כמו הרוגים ופצועים?
"אני אקפוץ ישר לסוף. בזמן שחזרנו לבסיס להתקלח, הפלוגה שאליה הצטרפתי השאירה כמה חבר'ה באיזה פילבוקס. באותו יום חדר לשם מחבל וירה למוות בחמישה מהם. חבר'ה שכמה ימים לפני כן שמרו עלי".
מה אתה בכל זאת זוכר?
"חייל חטף כדור ברגל, קצת מתחת לברך. שמענו את הצרחות, ובאינסטינקט ביקשתי לרוץ לכיוון הצעקה. הסתובבתי וראיתי את הרופא קבור באדמה, לא מוכן לזוז. צעקתי 'דוקטור!' והוא ענה 'אני מחכה שיקראו לי בקשר'. הבנתי שהוא סיים את חלקו בקרב. לקחתי את התיק שלו ורצתי לעבר הפצוע. היום חוסמי עורקים הרבה יותר פשוטים לתפעול. זו רצועה שאתה מותח ויש כזה ברז שסוגר. המורפיום, למשל, מגיע בסוכריות. ממש טיפול היי־טק. בתוך כמה דקות הגיע טנק לפנות את הפצוע, ויותר מאוחר אותו מפקד טנק נהרג מכדור של צלף. הכל אתה שומע בקשר. אתה מגיע לשטחי הכינוס ורואה את פניו של לוחם עוקץ עם עיניים אדומות מבכי בגלל שהכלב שלו נהרג. שם לא הייתי בבלקאאוט. ידעתי מה התפקיד".
דווקא בקרב תפקדת?
"הייתי מנותק באותם רגעים, כאילו זה משחק מחשב. אתה הולך בשטח בנוי ומסביבך בניינים נופלים. זוכר שבשנייה שעברנו את הגדר נפתח בור מאחורינו, ו־7-8 רקטות נורו לעבר באר שבע. הרגשנו את גלי החום. מטורף. לפני שנייה עברנו שם. הם פשוט חיכו שנעבור כדי להבהיר 'חושבים שניצחתם?' יש לי תמונה עם גיל, הצטלמנו מייד כשיצאנו. אני במכנסיים אדומים מדם, ורואים בעיניים שלי שאני בזון אחר".
מה עוד נשאר בזיכרון?
"עצרנו לישון באיזה בית בשג'אעייה, בית שלמחרת התכוונו לפוצץ. נכנסנו עם סדירניקים בני 18, ובסלון היו מפוזרות חבילות של דולרים. הלוחמים ראו ואף אחד מהם לא נגע בכסף. יודעים שהבית עומד להיהרס והכל יישרף. ממש התרשמתי שהם לא חשבו לבזוז. ילדים חדורי משימה. הרגשנו שזו המלחמה הכי מוצדקת".
מה לדעתך גרם לך לנפילה שאחרי?
"הלחץ וסכנת המוות. באותו מקרה עם הרופא שלא רצה להצטרף אלי לטיפול, הרגשתי לבד. שהכל על כתפיי, שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ואם לא אפעל יקרו דברים רעים. זו הרגשה שנשארה איתי. עד היום אני לא סומך על אחרים. אם משהו צריך להיעשות, רק אני אעשה כמו שצריך. לא אבקש עזרה".
"בזכות איציק סעידיאן"
את ענבר, אשתו, הכיר אחרי שהשתחרר מהצבא, כמה שבועות לפני שיצא לארה"ב, לשליחות מטעם הסוכנות היהודית. גם היא גדלה בערד, ולמדה שכבה מתחתיו בתיכון. "היינו בתחילת הקשר. אז לא היה ווטסאפ. שוחחנו כל יום במשך שעות בסקייפ, וכשחזרתי עברנו מייד לגור יחד. התחתנו ב־2011, כשהייתי בן 25".
התקשורת עם ענבר, הוא אומר, היא חלק משמעותי ביחסים שלהם. לכן אין פלא שמייד כשחזר מהמלחמה, הבינה ענבר שהוא חזר אחר. "הוא היה מתוח ועצבני", היא מספרת. "אני זוכרת שחברה שלי אמרה על 'צוק איתן' משהו בסגנון 'תכלס, הפסדנו', והוא הרים עליה קול. זה מעולם לא קרה לפני כן, ומבחינתי זה היה הלם טוטאלי. התחתנתי איתו כי חיפשתי מישהו שלא נלחץ, ועד היום הוא מאוד גיבור במצבי לחץ. לא תראה עליו גרם של היסטריה. אמרתי 'יש פה סלע', בעוד אני בדיוק ההפך, היסטרית.
"הוא חזר שונה מהקרב, ורק לפי הסיפורים אפשר להבין למה. אני מגיעה ממשפחה שאצלה 'טיפול' זו לא מילה גסה, ולמזלי הוא זרם ולא התכחש למצבו. המסר שלי לנשים שנשואות לנפגעי פוסט־טראומה הוא 'טפלו בעצמכן, כי אתן לא מבינות כמה אתן זקוקות לזה'".
בן נסע כל שבוע לטיפול בתל השומר, אחר כך לבאר שבע ומשם לעיר הבה"דים. "לא חשבתי על אחוזי נכות או על קצבה, פשוט רציתי עזרה. עד היום אני כל שבוע בטיפול. אם זה עוזר? אין לי מושג. כל יום האתגר הוא חדש. כשיש תעסוקה אני טרוד, אבל יש נפילות. אני לא עובד כבר תקופה ארוכה, כי היו עבודות שלא החזקתי בהן מעמד, ואני מאשים רק את עצמי. ניסיתי לעבוד בביטחון, כסייר לילה, חשבתי שזו עבודה שאהיה בה עם עצמי ואוכל להתמודד, אבל רבתי עם המנהל. אין לי טענה, המקום מקסים, האנשים מקסימים, פשוט אצלי הוויסות לא נכון.
"לפעמים אני מוצא את עצמי בהתקף, ורק כשאני מסיים אני קולט מה קרה. אני באאוט, וזה משפיע בבית, על החיים ועל החברים, ש־80 אחוז מהם לא איתי כי אני פחות חברותי. אני עייף כל הזמן, כי אני לא ישן טוב. אני לא יוצא או מבלה. לא הלכתי לאירוע כבר תקופה. פעם יצאנו לבת מצווה, ובהפתעה הכניסו לאולם ברזילאים עם תופים ורקדניות. השתטחתי פזצט"א על הרצפה, עם ידיים על הראש, ואין לי מושג מה עבר עלי".
ענבר מכירה את זה היטב. "זה לא ייעלם יום אחד", היא יודעת. "כמו שמאבדים רגל, בן איבד משהו בוויסות הרגשי. כרגע אני מרגישה שזה תלוי המון בי. בן כן ובשל, ודווקא לי לוקח זמן להפנים שהוא נכה. לפעמים יש ויכוחים, אז אני צריכה להזכיר לעצמי שאני חייבת להכיל, להקשיב ולהבין אותו. להגיד 'אני מבינה על מה אתה מדבר, אבל לא בהכרח מסכימה', כדי שלא איעלם בתוך הקשר הזה. זו תורה שלמה".
קשה להחזיק ככה מעמד?
"זה עדין ומורכב להיות בזוגיות עם מישהו במצבו, אבל אני נורא אוהבת אותו וזוכרת היטב עם מי התחתנתי. ברור לי שבהרבה דברים הוא לא דומה למי שהיה, אבל הבטחנו לעצמנו, כמו זקנים, שמה שלא קורה - אנחנו לא מפרקים את הקשר.
"זה קשה, ויש ימים שבהם אני תופסת את הראש ואומרת 'מה זה החרא הזה', אבל בסך הכל אנחנו שואפים לחיים נורמטיביים ורוצים לתת לבנות שלנו את כל מה שזוג רגיל נותן. פיצוצים ומריבות יש גם אצל זוגות אחרים, לכן צריך לקחת הכל בפרופורציות".
בן: "ענבר סובלת, כי היא הראשונה בקו האש. אנחנו אוהבים ועובדים קשה כדי להסתדר וזה לא קל, כי אני לא תמיד הגיוני וזה לא מגיע לה. לפעמים היא לא מסוגלת להכיל, כי זה לא שיש בבית מישהו שכתוב לו 'נכה' על המצח. זו נכות שקופה. לפעמים היא מתעצבנת על משהו שאין לי שליטה עליו.
"שאלתי אותה פעם 'אם לא היתה לי רגל והייתי נופל, גם היית מתעצבנת?' אני לא רוצה להיות במצב הזה, אבל לפעמים זה לא מצליח. אגב, הרבה השתנה בזכות איציק סעידיאן. אני לא מעודד ולא תומך במעשה שלו, אבל הוא העלה את המודעות, גם בתוך הבית שלי. המצוקה הפכה לשקופה פחות.
"גם משרד הביטחון שינה את היחס מאותו אירוע. הייתי בתהליך של שנים מול משרד הביטחון כדי לקבל הכרה במצבי. התהליך נגרר כי צריך לעמוד מול ועדה ולעבור ממקום למקום, הרבה שלבים שהמרחק ביניהם גדול. יומיים אחרי האירוע של סעידיאן קיבלתי טלפון ממשרד הביטחון, שאלו אם מחר אני יכול להגיע לוועדה. בתוך כמה ימים קיבלתי תשובה. זה משהו שהם יכלו לעשות כבר לפני שנים, אבל היה צריך מקרה כזה כדי שהם יתקתקו".
אולי מפחדים מאנשים שיכולים לנצל את המצב.
"זו מחשבה מטופשת. אם חייל נוכל מצא רופא שקרן, ושניהם רוצים לעשות כסף על חשבון המדינה, אז מה אפשר לעשות? אבל רוב האנשים מתמודדים עם בעיה, ורוב הרופאים עושים את עבודתם נאמנה, ורק בגלל מחשבה שמישהו ינצל אז שכולם יסבלו? זו הזיה.
"זה לא שאני מקבל קצבה מטורפת ויכול לצאת לפנסיה. הכסף לא מספיק להרבה, אבל ההכרה והתמיכה הן שחשובות. כבר כמעט ויתרנו, כי לקח הרבה זמן, והבאנו עורכת דין מקסימה ושום דבר לא זז - עד שהכל זז בבת אחת. זה לא שאני נרפא, אבל אני מקבל עם השנים כלים פרקטיים ולומד להתמודד. הייתי בסדנה של ויסות רגשות ובסדנה של שליטה בכעסים. מה שיש, אני הולך. מה שקרה לסעידיאן זה מחדל. ביזיון. אנשים משלמים מחיר כבד. בשביל טיפול, ריפוי ואיחוי, צריך שיכירו".
הוריו של בן לא ידעו על מצבו עד שב־2019 התפוצצה פרשת הטלגראס ובן נעצר עם עוד 42 מאנשי הרשת שעסקה בהפצת ומכירת קנאביס.
"אם לא הייתי הלום קרב, לא הייתי מלכתחילה מגיע להסתבכות פלילית", הוא משוכנע. "זה שלב בחיים שלא פעם הביא אותי לבחירות שגויות. אני לא מאופס בהרבה צורות, ואני לא מחפש תירוצים ולא מתחרט, אבל כשאתה באיזו מאניה אתה לא רואה את הדגלים האדומים".
לפרשה נקלע, הוא אומר, אחרי שקרא בפייסבוק שמנהלי טלגראס זקוקים לכותב ולעורך לפרויקט חדש. "שלחתי הודעה 'איזה פרויקט?' וענו לי 'אתר תוכן'. לכתוב זה לא בסדר? לא הסתרתי מאף אחד".
אז מה פלילי פה?
"על כל המעצרים הופעל חוק מלחמה בארגוני פשיעה, אז כל חברי הארגון שותפים לעבירות, מהמנקה ועד ראש הפירמידה. לקחו אותי לחקירה ולא שיתפתי פעולה, כי בהתחלה הרגשתי שאני איזה עיתונאי ויש לי ערכים ואני שומר על המקורות, אבל מהר הבנתי שזו לא הליגה שלי, ואיכשהו התגלגלתי לכתב אישום".
כמה זמן היית במעצר?
"חודשיים, בבית המעצר ניצן. לקח להם חודש להוציא כתב אישום ועוד חודש עד שהיה דיון, ולא מוציאים אותך לפני שאתה מקבל תסקיר משירות מבחן, אז זה עוד שבועיים. התהליך נמרח. הקושי המרכזי היה שהיתה לי בבית ילדה בת 3, והגעגועים חיסלו אותי. אבל בכלא אתה מעשן ואוכל, ואני מודה שלא הייתי שייך. זו גם ההרגשה שנתנו לי הסוהרים ומנהלת האגף".
איך זה נגמר?
"לא נגמר. אני משוחרר ללא תנאים מגבילים, אבל המשפט ממשיך ויימשך עוד שנים, כי כרגע מנהלים משפט זוטא, מבררים אם הראיות שנאספו חוקיות לפני שבכלל מדברים עליהן. הוריי שמעו על מצבי רק כשעמדתי מול השופט ועורך הדין אמר 'יש כאן הלום קרב'. עד אז לא סיפרתי, ומבחינתם זה היה שוק. פתאום דברים הסתדרו להם. הם הבינו את ההתנהגות שלי, כי במשך תקופה ארוכה הם התהלכו לידי על ביצים. הייתי יכול להתפוצץ על כלום. הם תמכו בי ועדיין תומכים. הייתי תקופה במעצר בית אצלם, ובזמן הזה הלכתי כל שבוע לטיפול. השגתי אישור מבית המשפט, יציאה בליווי הורה, שהיה מסיע אותי כמו ילד קטן לעיר הבה"דים ומחכה בחדר ההמתנה עד שאסיים".
"נפל לי האסימון שאני זומבי"
ביום שביקרנו בביתו, שמר בן על עופרי, בתו הטרייה, וחיכה לאביגיל שתחזור מהגן. "הבנות הצילו אותי", הוא משוכנע. "אני לא יודע אם הייתי פה בלעדיהן. בזכותן אני קם בבוקר, פוקח עיניים ויוצא מהמיטה. זו המוטיבציה. כשאביגיל הבכורה נולדה, הייתי על כל מיני כדורים, וכשהיא למדה ללכת נפל לי האסימון שאני זומבי. שקורים דברים והם עוברים מעלי. באותו יום הפסקתי לקחת כדורים. כי הרי מה הם עושים? הרגשות מורכבים מספקטרום ענקי, מהכי מדוכא עד הכי שמח, והכדור חותך את הקצוות. אין כעס ודיכאון, אבל גם אין התלהבות. ברגע שהפסקתי הוצפתי ברגשות, אבל גם החיבור לילדה נקלט".
חלק מהטיפול שבן עובר מתבצע, למרבה ההפתעה, בעזרתן של 14 התרנגולות שמסתובבות כבר יותר משנה בחצר ביתו. "בזמן 'צוק איתן' שכבנו בלול ענקי בשג'אעייה. שכבנו ממש בחרא של התרנגולות, ומשם ניהלנו את הקרב. עד היום ריח הלשלשת לא יוצא לי מהאף, תקוע שם, וכמה שזה מגעיל - למדתי לחיות איתו. בשלב מסוים המטפל המליץ לי 'למה שלא תגדל תרנגולות?' זה נשמע אחלה רעיון, כי הכלבה שלנו בדיוק מתה ולא רציתי כלב חדש, כי היינו עם ילדה קטנה. תרנגולת זו חיה שפחות זקוקה לחיבוקים. אוכל ומים, והיא מסתדרת מצוין".
הריח לא החזיר אותך למבצע?
"לא מריח כלום. זה כבר כנראה חלק מהפסקול של האף שלי. החושים שלי השתבשו לחלוטין. אני עצבני או בדיכאון והכל מועצם, אז הריח הוא חלק בתוך המוח".
14 תרנגולות זה כבר לול קטן.
"בהתחלה היו שלושה אפרוחים. בניתי לול וראיתי שהוא גדול מדי, אז הבאתי עוד ואיכשהו בניתי לול נוסף, כי ההוא כבר היה קטן מדי. לא צריך ללמוד לטפל. אוכל, מים ובדרך כלל תרנגולת תטיל 150-250 ביצים בשנה. אני מחלק להוריי ולהורים של ענבר. בימים האחרונים יש פחות הטלות. לא יודע מה הסיבה, אולי הן מצאו מקום חדש להטלה, כזה שטרם מצאתי".
מה הן נותנות לך?
"הן מרגיעות. שמתי לי בחוץ פינת ישיבה, ואני יושב שם בבוקר עם הסיגריה והקפה. הן מסתובבות לידי, וכל פעם כשאני יוצא הן רצות כדי לראות מה הבאתי להן".
"גם יתבעו וגם ינקמו?"
מלבד הטיפול בתרנגולות, בן אחראי גם לתפעול הצימר שהקימו הוריו. בכלל, השנים האחרונות והאירועים הטראומטיים קירבו ביניהם. "בגלל שאני במוד מלחמתי מתמשך, דווקא המאבקים שהיו עוררו אותי לתפוס פיקוד", בן משוכנע. "בזמנים הקשים של אבי הייתי קם בארבע בבוקר, נוסע לאולפן של אברי גלעד בתל אביב ומשם ממשיך בשיא המרץ. כל היום התעסקתי ופחות התמודדתי עם מצבי, וכשזה נגמר היה מין ריק שהחזיר אותי אחורה".
הרגשת חובה לסייע לאביך?
"הם עשו כל כך הרבה למעני, אז ברגע שאבי הסתבך, דבר ראשון התפטרתי מהעבודה שהיתה לי כלבורנט במעבדה בים המלח. לא היה לי אפילו ספק בזה".
שאלת "איך זה קרה לנו?"
"שאלתי את עצמי למה מגיעים לי הדברים האלה. חששתי לאבי, ולאורך כל הדרך לא האמנתי שנגיע להצלחה כזו ולא הייתי אופטימי. עורכי הדין, עידן שני וששי גז, כל הזמן אמרו לי 'אל תדאג'. אמרתי להם 'אם יש בעולם עורך דין שיכול להבטיח משהו, הוא שקרן'. הם צחקו. יש אמת אבסולוטית בבית משפט? אתה לא יודע מה יפילו עליך, אבל הם עשו עבודה מעולה".
אפשר היה לסיים את האירוע אחרת?
"לא היה צריך להגיש כתב אישום. יש כאן אמירה ברורה של הגנה עצמית, יש חוק במדינת ישראל, אבל באו, ראו מטבע מתחת לפנס והגישו כתב אישום. חבל, כי הם הפסידו ולא אבא שלי, שבמשך 70 שנה לא היתה לו הסתבכות אחת עם החוק. אמרתי לו 'טוב שאתה איתנו, זה מה שחשוב, ועם מה שיבוא נתמודד'. הוא היה יכול לסיים פצוע או יותר גרוע".
ערד רגועה יותר כעת?
"היתה ירידה במספר מקרי הפשיעה, ורק בגלל שהחוליה שנפגעה חוסלה. אבל עכשיו באות חוליות אחרות. השבוע נגנבו שני רכבים. בשבוע שעבר היה ניסיון דריסה מחוץ לחניה של המשטרה. מתנדב מד"א יצא לראות מה קורה, הוציא אקדח, נעמד מול הרכב וצעק 'עצור, עצור', הנהג לא עצר, ירייה באוויר, הבן אדם יצא החוצה והרים ידיים. המתנדב, שעשה את מה שצריך, ישב שעות בחקירה, ורק היום, אחרי שבוע, החזירו לו את הנשק. בסוף, כשאתה שולף, אתה מפסיד. השאלה היא עד כמה? האם חמש שעות מחייך, או שמונה חודשים? זה לא אמור לקרות. המשטרה היתה צריכה להגיד 'כל הכבוד, תגיע מחר בשעה שנוחה לך למסור עדות' ולהחזיר לו את הנשק כבר באותו יום".
שיף האב אמנם נידון לתשעה חודשי עבודות שירות, אבל בחודש ינואר הגישה משפחתו של מוחמד אל־אטרש, הפורץ שנורה למוות, תביעת פיצויים של יותר מארבעה מיליון שקלים. בעבר אפילו היה חשש מנקמה. בן פחות דואג. "משפחת אל־אטרש קברה את זירת הנקמה בתביעה שהגישה. גם יתבעו וגם ינקמו? התביעה לא תבשיל. הם צריכים להוכיח השתכרות של בן אדם, ואין להם מה לעשות עם זה. ביקשנו מהם גם שיוציאו מסמכים רפואיים, אולי נותר לו שבוע לחיות, מי יודע?".
"בישראל הכל עובד בכוח"
כשבן רגוע אפשר להתרשם מהשאנטי שלו, ומהר מאוד נתקלים גם בגיטרות חשמליות שתלויות על הקיר ובאוסף דיסקים גדול. עד לא מזמן היה הגיטריסט של להקת הפאנק "הקסטות של מוני", אבל ההרכב הושבת אחרי שהסולן החליט לחפש את עתידו בחו"ל.
"אני אוהב מוזיקה רועשת", בן צוחק. "זה לא מפתיע, כי אני שם 'פליי' ויודע מאיפה המוזיקה יוצאת. לנגן זו תרפיה, ולנגן רועש זו התרפיה הכי טובה. להוציא הכל וכמה שיותר חזק זה משחרר".
עד כדי כך?
"אני מקנא בו ובאחותי שחיה בגואטמלה, שיש להם אומץ לעשות את מה שהם רוצים. לי יש פה שורשים שמחזיקים אותי. תבין, נכנסתי לצבא עם מוטיבציה, ואחרי השחרור הגנתי על ישראל כציוני נלהב, ואני לא אומר שהיום אני פחות אוהב את המדינה, אבל קיבלתי מכות. המלחמה, ההסתבכות שלי ושל אבי שממש לא היו הוגנות, ועכשיו יש איזה קרב מול העירייה. בונים שכונה חדשה, הקבלן לא מרטיב את הקרקע ואבק פוספטים עף עלינו. בישראל הכל עובד בכוח וזה מעייף. כשהייתי בארה"ב עודדתי עלייה, ולפעמים אני חושב שמי אני בכלל שאגיד להם לעשות את זה? החיים פה מורכבים, ואולי היה להם יותר נוח שם".
שביב של תקווה לשינוי הופיע לאחרונה, כשמשרד הביטחון העניק לבן מלגה, והוא יתחיל בקרוב ללמוד הנדסת סאונד במכללת ספיר. "אני רוצה לעשות משהו חדש", הוא אומר. "יש לי הרבה שעות מוזיקה בחיי. לא יודע אם אעסוק בזה, אבל העבודה חסרה לי".
הרגשת פעם כמו איוב? הרי היית יכול להיות היום במקום לגמרי אחר.
"כשהתחילה הפרשה עם אבא שלי, ישבנו כמה חבר'ה ומישהי אמרה 'בן, איזה מסכנים אתם'. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי 'אני לא משווה, אבל מה שלום אביך, הכל בסדר? הבנתי שהוא בדיוק סיים את הטיפולים בסרטן'. עברנו מכות רציניות, אבל אנחנו בריאים ויש לי משפחה נהדרת, ואם צריך, נתמודד. לא הייתי מחליף את הקלפים שלי עם אף אחד אחר".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו