את היום הזה אני לא אשכח. הייתי אחות צעירה בבית חולים רמב"ם שבחיפה, וכמו כל יום, טיפלתי בחולים במסירות הראויה. באותו יום, משפחה שרק איבדה את יקירה, החלה להתווכח על הירושה ולעורר מהומה במחלקה כשהגופה עוד טרם פונתה מהחדר. הוויכוח היה בעוצמה יוצאת דופן, שהיה קשה להכיל, בלשון המעטה. נכנסתי לחדר וביקשתי מהמשפחה שלפחות יכבדו את המת ולא יקיימו את הדיון שם - ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי נסה על נפשי מפניהם. בסופו של דבר נעלתי את עצמי בחדרו של האח האחראי עד שאיש הביטחון הגיע והציל אותי מפגיעה פיזית.
האלימות לא פסחה עלי. מירב בר אילן
אל המקרה הזה הצטרפו עם השנים עוד חוויות לא נעימות שלעתים גרמו לי לחשוש להגיע למקום עבודתי. מכאן מצאתי את עצמי, אחרי מספר שנים, עוברת לעבוד כאחות מייעצת במוקד שירות טלפוני, בהנחה ששם לא אפגע. אלא שהאלימות לא פוסחת עליי גם שם. כשלא ניתן לשלוח יד, הפה "מכפר" על הפער - והדף צר מלהכיל את הכינויים והגידופים שלהם זכיתי.
כבר 22 שנים שאני אחות. עובדת קשה, לא מתלוננת. למרות האינטנסיביות והעבודה בשעות-לא-שעות, אני מסיימת משמרות בתחושת סיפוק. מבלי לזלזל חלילה, אני לא חושבת שיש מקצוע יותר מעורר שליחות והשתאות מזה שלנו - הרופאים, הרופאות, האחים והאחיות – האנשים שרואים בעיניים שלהם מדי יום את החוט הדק שמפריד בין חיים למוות. תחושת השליחות הזו וההזדמנות להציל חייו של כל אדם באשר הוא, או לכל הפחות להקל על הכאב, היא שהביאה אותי למקצוע הזה שהפך אותי מאדם פרטי לאדם שקשור לחייו של כל כך הרבה אנשים.
כחלק מהצוות הרפואי בבית החולים, לא אחת נתקלתי במקרים שבהם המטופל לא תמיד ידע להבדיל בין הרופאה לאחות, ואף זכיתי לא אחת לשמוע את התואר ד"ר מתווסף לשמי. מבחינתו, האנשים במדים כולם "המלאכים בלבן". אלא שבאותו אופן ממש, נתקלתי במקרים לא בודדים שבהם המטופל, שנראה חלש, אזר אומץ והפנה את תסכולו כלפינו. בהינד עפעף, הוא או קרוב משפחתו או מכר, הפכו את עורו וראו באותם "מלאכים בלבן" את האויב שלו. למה? פעם כי לא קיבלו טיפול מהר מספיק לעניות דעתו, פעם כי סוג הטיפול שקיבל לא תאם את ציפיותיו לאחר שקרא באינטרנט, או פעם כי לדעתו לא התייחסו אליו מספיק ביחס לשאר המאושפזים.
מבחינת המטופל, האנשים במדים הם כולם "המלאכים בלבן". בר אילן בבית החולים
השביתה שלנו, האחיות, לא מהדהדת מספיק בתודעה הציבורית. גם מי מהציבור שמפנה חצי אוזן בשביל לשמוע על מה ולמה, עלול להתייחס אליה כנגדו, ואלינו כמי שמנסות להכליל את המטופלים כאויב שלנו. אבל אותו ציבור שוכח שאנחנו קמות כל בוקר כדי לדאוג לשלומו, לטפל בו, להציל חיים. שאנחנו והוא באותו הצד, ושגם לנו יש אינטרס שמי שמגיע למיון לא יבלה בו שמונה שעות.
כולנו רוצים לצאת בריאים ושלמים מבית החולים, ועם כל הכבוד לחברות הבריאות, שאנחנו עובדים עבורן ועומדות מאחורינו ומאפשרות לנו להיאבק, התודעה הציבורית היא המאבק שלנו, במקביל למאבק מול ממשלת ישראל - שלא עושה דבר מלבד מינוי ועדות שדנות שנים ב'תופעה’, בזמן שעוד ועוד שמות מצטרפים לרשימת השכול הרפואית.
הגיע הזמן להפסיק לדון ולהתחיל לקבוע חוקים: ענישה מחמירה על כל גילוי אלימות, בלי להבדיל בין רופאה לאח, בין אלימות פיזית לבין אלימות מילולית. מעבר לכף, על ממשלת ישראל להכריז על מצב חירום ברפואה הציבורית בארץ ולהקצות את כל התקציבים שיאפשרו לנו גם לישון בין משמרות, לחולים לא לבלות את הלילה במסדרונות, לשעות ההמתנה להיות יותר סבירות ולבתי החולים להיראות מזמינים יותר. רק פתרון שיכלול את שתי הזירות ישים סוף לרעה החולה הזו.
• הכותבת היא אחות ומובילה מטעם ארגון "הברית הישראלית" את המאבק להבראת הרפואה הציבורית בצפון הארץ.