אמצע הלילה, "הכל מוכן להשתלה", אומרת לי המתאמת. אני מגיע לחדר הניתוח ופוגש בהמולה המאורגנת והמוכרת לי היטב. הצוות מוכן, השלבים הראשונים מבוצעים ואפשר להתחיל בהשתלה.
יש עשרות פרמטרים מקצועיים שיש להביא בחשבון, וצריך לתקשר ברציפות עם השותפים שלי בצוות הכירורגי: המרדים, טכנאי מכונת הלב־ריאה, האחיות, רופא הריאות והקרדיולוג. צריך לקבל המון החלטות, וזו עבודה מדויקת שצריכה להתבצע בקור רוח. אני מביט בריאות הנתרמות ומעדיף שלא לדעת, בשלב זה, על אודות הסיפור האנושי שעומד מאחורי הצעד האציל שנקטה המשפחה.
עניין ידוע הוא שהכירורגיה מעסיקה אנשים בשאלות ובסוגיות רבות - הן בפן המקצועי והן בהיבט האנושי.
שאלות ותהיות סביב הקשר שבין הכירורג עם המנותח ומשפחתו, או סביב האמונה שרופאים כירורגים מנותקים כביכול רגשית בעבודתם, עד כדי הערות פוגעניות לעיתים הנוגעות לסוגיות הקשורות לחיינו האישיים וליכולתנו להיות לכאורה מנותקים רגשית בסיטואציות יומיומיות שונות.
האם אנו, העוסקים בכירורגיה, לוקים בקשיחות ובאטימות? אני נשאל לא פעם, למשל, על תחושותיי כרופא כירורג כלפי מטופל כזה או אחר. האם יש משמעות לגילו, לעיסוקו, למוצאו? האם יש "אפליה" כאשר המטופל הוא אישיות בכירה, ידוען או אסיר ולעיתים אפילו אויב המדינה?
ובכן, אותי מעניין סיפורו של כל מטופל באשר הוא. מעניינת אותי שיחה עימו, אך אודה שאני חש אי נוחות כאשר חולה מציג לי טרם הניתוח את ילדיו הצעירים. כך, כנראה, התפתחו אצלי עם השנים "בלמים ואיזונים" שיבטיחו לי עבודה קרת רוח.
כאשר מדובר בהשתלת איברים, נכנס פרמטר נוסף - הצד התורם.
מאחורי כל תורם יש עולם ומלואו, שכולו באותה עת אסון גדול, ואני לוקח איתי משהו מכל משפחה. בתנאים מסוימים, אולי, הזיכרון מקבל חיזוק תקשורתי - אבל אצלי סיפור התורם ומשפחתו, וכך גם סיפורם של המושתל ומשפחתו שזכו לחיים חדשים ולהזדמנות חדשה, הם הם העוצמה בעיסוקי כרופא.
הכותב הוא מנהל יחידה במערך לניתוחי חזה ולב בביה"ח בילינסון
הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור