איך מנצחים את תרבות האונס? תלוי את מי שואלים. התנועה הפמיניסטית שקועה במאבק הזה עד הצוואר כבר עשורים. הכלים שהיא בחרה כדי לשים קץ לחולי החברתי כוללים מחקר, חינוך בית ספרי, חינוך בלתי פורמלי, הסברה, חקיקה, מחאה. לתעשיית הבידור האמריקאית, לעומת זאת, אין עשרות שנים לבזבז על המאבק בתרבות האונס, שהייתה מאז ומתמיד חלק אינטגראלי ממנה, לכן הם עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: קמפיין גדול.
לקמפיין 'me too' נגד הטרדה מינית ותקיפה מינית הייתה תהודה אדירה. הוא יצר גלים של תקשורת בעולם כולו ומשך מיליוני תומכים ואוהדים שלא נמנו עם המעגל המסורתי של מתנגדי האלימות המינית. הקמפיין אף העניק גיבוי רעיוני לתנועה הפמיניסטית. האחרונה תמיד סבלה מיחסי ציבור רעים ולכן הופתעה לטובה, כשמצאה את עצמה מול עשרות אלפי מצלמות אוהדות, מפודרת באבק הכוכבים ומוארת בהבזקי האור של הזוהר ההוליוודי.
מייקל ג'קסון. צילום: shutterstock
נותרה רק בעיה אחת: קמפיין בודד, מרשים ככל שיהיה, אינו יכול לשנות תרבות שיסודותיה נטועים בתוך מקורות הכוח שלה. תעשיית הבידור האמריקאית אמנם ניקתה את שורותיה מכמה עברייני מין אלימים במיוחד והתנערה במבוכה מכמה אחרים, אבל לא הצליחה לרפא את החוליים העמוקים שלה. הטלת ספק אוטומטית בעדויות הקורבנות, הזדהות מיידית של עשירים ומפורסמים עם דומיהם, זלזול בהשלכות הפגיעה המינית – כל אלה נשארו שם.
מי שטעה לחשוב שהוליווד כולה משלבת ידיים עם המאבק בתרבות האונס, בטח התאכזב אתמול (שבת), כשברברה סטרייסנד יצאה להגנת חברה המנוח מייקל ג'קסון. שמו של ג'קסון חזר לאחרונה לכותרות בזכות הסרט הדוקומנטרי "לעזוב את נוורלנד". בסרט השתתפו וייד רובסון וג'יימס סבטצ'וק, שג'קסון התעלל בהם מינית כשהיו ילדים.
העדות הצלולה והאמיצה של רובסון וסבטצ'וק הדהימה מיליוני צופים – אך לא את סטרייסנד, שאמרה בריאיון לעיתון הבריטי "טיימס" את הדברים הבאים: "הצרכים המיניים שלו היו הצרכים המיניים שלו, שמקורם בילדותו או ב-DNA שלו. אפשר להגיד 'הותקפו מינית', אבל הילדים האלה היו נלהבים להיות שם. שניהם נשואים ויש להם ילדים, כך שזה לא הרג אותם". בפרץ ניטראליות שהיה גורם לשוויץ להוריק מקנאה, סטרייסנד הוסיפה שהיא "מרגישה רע" הן בשביל ג'קסון והן בשביל קורבנותיו, ולא שכחה לנזוף בהורים שכשלו להגן על ילדיהם.
התקשורת,הגיבה בסערה, ובמיוחד הרשתות החברתיות. מאות גולשים זעמו על ברברה סטרייסנד, ורבים הודיעו כי החזירו את הכרטיסים שרכשו להופעתה. סטרייסנד נבהלה ופרסמה את ההודעה הבאה: "אני מתנצלת על כל סוג של כאב או אי הבנה שגרמתי להם על ידי בחירה לא נכונה של מילותיי אודות מייקל ג'קסון וקורבנותיו. המילים כפי שהודפסו, אינן משקפות את רגשותיי האמיתיים. לא התכוונתי לבטל את הטראומה שחוו הבנים האלה". טוב שהתנצלה, אך תוכן ההתנצלות המגומגמת אינו מכיל בתוכו מסר שונה מהותית. גם בראיון עצמו היא לא אמרה שאינה מאמינה לקורבנות – אלא רק רמזה שלג'קסון היו צרכים אינהרנטיים, כנראה בלתי נשלטים, כי מה כבר אפשר לעשות עם ה- DNA. היא גם לא טענה שלא הותקפו אלא העבירה רמז משונה בסגנון "יאללה, אתם בחיים, הקמתם משפחה, אז תתקדמו". מוזר מאוד כשהקריאה לא להתקרבן, המופנית לקורבנות של תקיפה פדופילית, באה ממישהי שנשארה, לטענתה, מצולקת לכל חייה מיחסו הצונן של אב חורג. לכו תבינו. זמן קצר אחרי שסטרייסנד יצאה להגנתו של הזמר המנוח, דיאנה רוס החליטה ללכת בעקבותיה, ופרסמה בטוויטר ציוץ אוהב לזכרו של הזמר. "אני מאמינה ובטוחה שמייקל ג'קסון היה מקור לכוח מדהים ונהדר בשבילי ובשביל רבים אחרים. הפסיקו, בשם האהבה", היא כתבה.
דיאנה רוס. צילום: shutterstock
ההתבטאויות של סטרייסנד ורוס לא נוצרו בחלל ריק. גם לצד וודי אלן, רומן פולנסקי וענקים רבים אחרים של תעשיית הבידור שהואשמו בתקיפה מינית ממשיכים להתייצב תומכים רבים, אשר נאמנותם שמורה לחזקים, עשירים ומפורסמים כמוהם – לא לקורבנות. אם נרצה לשנות את החברה באמת, לא נוכל לחכות לגאולה שתבוא מהוליווד אלא נצטרך להביא אותה בעצמנו.
בצעדת השרמוטות, שהתקיימה במאי 2018 בתל אביב, קראו המשתתפות: "גם אם לא צעקת – אנחנו צועקות!". הצעקה האמיתית, כזו שתזעזע את אמות הספים של תרבות האונס, לא תגיע משיריה של ברברה סטרייסנד או מקמפיין הוליוודי גדול ומתוקשר ככל שיהיה. לצערנו, השינוי קורה לאט. לשמחתנו, לא צריך להיות כוכבת על כדי לתרום לו.
******
צעדת השרמוטות הבאה תתקיים ב-31.5.19 בתל אביב. בואו לכיכר רבין ב-10:00 בבוקר וצעדו איתנו. יחד, נביא את השינוי.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=186597
