משפחה שהצילה ניצולת שואה הוכרה כחסידת אומות עולם

לילי שפירא, ניצולת שואה בת 80, נכחה בטקס בבלגיה בה העניקה לנכדות המשפחה שהצילה אותה בזמן השואה, את אות חסידי אומות העולם. משפחת טימפונט הבלגית זכתה באות 70 שנה לאחר שהצילה את לילי.

"היה לי חשוב לראות את הנכדות ולומר להן איזה מדהימים היו הסבא והסבתא שלהם. היה לי חשוב מאוד להראות נוכחות במקום עם הדור הצעיר שלי והמשפחה שהקמתי בארץ ישראל, זו הייתה הרגשת ניצחון אמיתית". אמרה לילי הנרגשת.

עוד באתר: ביתה של ח"כ ענת ברקו כתבה שיר "כל כינור הוא אדם"

כיום לילי, שלה 3 בנים ו-5 נכדים, יכולה לחייך בניצחון גדול מול כוחות הרשע שביקשו להכחידה. לטקס התלווה אליה בנה הצעיר, בנו (שהוא הנכד של לילי) ואחייניתה (בת אחיה הבכור). 

שפירא נולדה בבלגיה בשנת 1935. כאשר פלשו הגרמנים לבלגיה בשנת 1940 היא הייתה בת 5 בלבד. לילי סיפרה כי הבית בו גדלה והתחנכה היה חילוני לחלוטין וכי לא היו בו סממנים יהודיים. כשהגרמנים פלשו לבלגיה, אחיה המבוגר ממנה ב-7 שנים, היה חולה מאוד וטופל בבית החולים הנוצרי בעיר. 

מימין: לילי שפירא, משמאל: אחיה שמצא אותה ועלה יחד איתה לישראל, משמאל: האם שיום אחד נעלמה 

הנזירות שטיפלו בו אמרו להוריה כי הוא חולה מאוד ולא יחזיק מעמד, והאיצו במשפחה לברוח לצרפת וכך להימלט מהגרמנים. הוריה של לילי סרבו, ולאחר שהאח החלים ברחה כל המשפחה ביחד לצרפת.

הראשון שהופרד מהמשפחה היה האב. הוא נעצר על ידי המשטרה הצרפתית בשל העובדה שהיה אזרח פולני, הם נפרדו ולא התראו שוב לאחר מכן. אמה החליטה לקחת את שני ילדיה ולחזור לביתם בבריסל. 

עוד באתר: נתניהו לניצולי שואה: "מגיע לכם, ואנחנו נפרע את החוב"

לילי מספרת שהם חיו בלב ליבה של העיר מסוף שנת 1940 ועד שנת 1942. האם חויבה לענוד טלאי, אך הילדים המשיכו בשגרה ואף הורשו ללכת לבית הספר עד סוף שנת 1941. הרדיפות בבלגיה התחילו בתחילת שנת 1942, אז נעלמה אמה של לילי והן לא התראו שוב.

לאחר ההיעלמות של האם, מצאה את שני הילדים אישה מהמחתרת הבלגית, שדאגה בימים אלה לילדים. האישה לא הכירה את הילדים אך היא עזרה להם להסתתר. היא הפרידה בין שני האחים ושלחה כל אחד מהם למשפחה אחרת.

תחילה הסתתרה לילי בעיר בריסל, אצל שתי אחיות נוצריות שדאגו לה. לאחר מכן, כשהרדיפות התגברו, היא הועברה לאזור כפרי הסמוך לבריסל והשתכנה אצל המשפחה שגרה בבית האחרון בכפר. על אף שהיא ואחיה הופרדו, הוא גילה לאחר מספר חודשים היכן היא ודאג לבוא ולבקר אותה מידי מספר חודשים. 

לילי חיה עם המשפחה שהצילה אותה עד לתום המלחמה והיא זוכרת שיחסם אליה היה אדיב. "המשפחה אצלה התגוררתי חינכה אותי כנוצרייה. הם נהגו ללכת לכנסייה באופן קבוע ולקחת אותי איתם, מעל מיטתי היה תלוי צלב. ככה זה היה עד שבשנת 1945 הגיע אחי ולקח אותי משם. יחד עלינו לארץ דרך עליית הנוער ישר לכפר הנוער בן שמן", סיפרה לילי.

"כאשר הגעתי לבן שמן, עברתי תקופת הסתגלות קשה מאוד. השפה הייתה זרה וכך גם הלבוש והמנהגים", סיפרה לילי, והוסיפה: "בעולם המושגים שלי כילדה, להיות יהודי היה דבר 'רע' ולקח לי זמן רב להבין מדוע אין צלב מעל למיטה שלי. למדתי מחדש מהי יהדות, ולמדתי להכיר את המקום אליו הגעתי וזה לא היה פשוט". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לאחר מספר שנים בכפר הנוער, לילי אומצה על ידי זוג שהתגורר בתל אביב. בשלב מאוחר יותר הם עברו לפתח תקווה, ושם היא התגוררה עד שעברה לבית "עד 120" בהוד השרון.

היית בקשר עם משפחת טימפונט לאורך השנים?

"אחרי כחצי שנה מהרגע בו הגענו ארצה, הייתה להם דליפת גז והבית כולו עלה באש והם לא שרדו. לא הם ולא ילדתם שהייתה בת 19. היחיד ששרד זה הכלב שידע לדחוף את האף ואת הדלת - ולצאת החוצה, כך הוא ניצל. למזלם היו להם עוד שתי בנות שהיו מחוץ לבית ושרדו", סיפרה לילי.

את ההודעה שמעה בשנת 1969, כשיצאה עם המשפחה לשליחות בבלגיה. "היה לי ברור שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי אחפש את המשפחה – אבל הם כבר לא היו. מצאתי את יתר המשפחה. מבחינתי זה סוג של סגירת מעגל".  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו