צביקה גולדמן החל את היום הארור בחייו בניחום אבלים אצל משפחת צור מבאר טוביה, שבנם איתמר נפל במלחמת לבנון השנייה. הוא לא תיאר לעצמו, גם לא בדמיונותיו הפרועים ביותר, שבאותו יום גם הוא יקבל את הבשורה האיומה מכולן.
בן 27 היה נועם במותו, בחור צעיר שרק החל לטרוף את החיים, לטייל, ללמוד, לחוות. בפרוץ מלחמת לבנון השנייה גויס למילואים. השריונר חדור המוטיבציה ארז את חפציו בביתו שברעננה ויצא לדרך, שממנה לא שב. ב־9 באוגוסט 2006 פגע טיל נ"ט בטנק שבו נע נועם עם חבריו בכפר עייטה א־שעב. עימו נפלו שלושת חבריו לצוות - סרן גלעד שטוקלמן, רב־סמל ניר כהן ורב־סמל נמרוד שגב.
לעזור, למי שרק אפשר
נועם נהג להעלות את חלומותיו ומחשבותיו על הדף. כשלושה חודשים לאחר מותו, כשהרגיש אביו צביקה שהוא מסוגל להתחיל להתמודד, החל לעבור על חפצי בנו וגילה אוצר בלום. עשרות מכתבים וקטעים שנועם כתב במהלך חייו, מחשבות, הגיגים וחלומות. וכך כתב נועם: "מה אם כל אחד היה דואג רק לעצמו? בעצם, אין שום בעיה. שידאג. אבל לפחות אחרי שהוא דאג, שיסתכל ימינה ושמאלה ויראה אולי הוא יכול לעזור למישהו אחר בדאגה שלו. זה לא צריך להיות זר, זה יכול להיות גם חבר. וכשהוא יסיים לעזור לחבר, הוא יוכל לעזור גם לחבר של החבר. ואז הוא יכול לנוח טיפה. אחרי הכל, אם כבר הוגעת את עצמך, לא תיהנה קצת מהפירות של זה? ואז, כשתסיים לנוח, שוב תסתכל ימינה ושמאלה, למעלה, למטה, כי שם נמצאים רוב האנשים שצריכים אותך. תושיט איזו יד, הרי תמיד יש אנשים שם למטה שצריכים עזרה...".
נועם גולדמן ז"ל. "לדאוג ולעזור" // צילום: גדעון מרקוביץ'
"את מה שנועם כתב לקחתי כצוואה. החלטתי להמשיך ולתת, ולהנחיל את ערך הנתינה, שהיה ערך עליון עבור נועם, לעם ישראל", מספר צביקה. כך הוא ורעייתו יונה הצטרפו לארגון "משפחה אחת", עמותה המלווה נפגעי טרור ומשפחות שכולות. במפגש הראשון במסגרת העמותה ביקר חייל פצוע, עולה חדש ממשפחה חד־הורית. "יכולתי כבר לראות שהאפקט הוא מיידי. אמא של החייל, כמו כל ההורים, לקחה את הפציעה של בנה מאוד קשה. באותה שנייה שסיפרתי לה שאני אב שכול, ראו את ההקלה והמחשבות שעברו לה בראש: 'אמנם הבן שלי פצוע קשה אבל לפחות הוא עדיין בחיים'. וכך, למעשה, התחלתי ללוות פצועים ומשפחות שכולות, להמשיך ולתת, בדיוק כמו שנועם חלם".
הלב העצום שלו והכוחות הגדולים שלו גרמו לכך שצביקה הפך להיות דמות בולטת וידועה ב"משפחה אחת", ובמהלך השנים ליווה עשרות חיילים פצועים, חיילים בודדים ומשפחות שכולות. אחד הקשרים האמיצים שנוצרו במסגרת "משפחה אחת" הוא הקשר של צביקה עם עדה רובל, אמו של סמל בניה רובל שנפל במבצע צוק איתן.
כמו חבל הצלה
כחודש לאחר האסון קיבלה עדה שיחת טלפון מאחת המתנדבות של "משפחה אחת". "הרגשתי שנזרק אלי סוג של חבל הצלה. הייתי בתהום כל כך עמוקה של אבלות ועצבות, הרגשתי שמישהו אומר לי 'בואי, אני פה בשבילך, לעזור לך, לשלוף אותך קצת החוצה'". כשפגשה את צביקה כעבור כמה שבועות, "מייד היתה בינינו כימיה. מה שהוא משדר, הידיים המושטות שלו לכל אחד, הרצון האמיתי והנכונות לעזור ולדאוג לאנשים קנו אותי", מספרת עדה.
הטרגדיה הביאה לידידות עמוקה בין צביקה לעדה, שותפות גורל שקשרה את חייהם זה בזה לנצח. שניהם אנשים אופטימיים שחוו את הנורא מכל, ומתוך הקושי והכאב בחרו בחיים. "להיות חזקה זה לא משהו שבא בקלות. דרושה עבודה מאוד קשה. איש כמו צביקה עוזר להורים שכולים לראות שזה אפשרי. אני רואה את צביקה ואני אומרת שאני רוצה להיות כמוהו", מספרת עדה.
צביקה גולדמן עם עדה רובל. ידידות עמוקה מתוך גורל משותף // צילום: גדעון מרקוביץ'
כאשר פנו לצביקה בהצעה להשתתף בסרט במסגרת פרויקט "בעוז רוחם", סרט המדבר על שכול מכיוון קצת שונה, זה היה אך טבעי שיבקש מעדה להצטלם לצידו. הסרט מלווה את צביקה כאשר הוא ממשיך את דרכו של בנו נועם בנתינה אינסופית, בין שבליווי פצועים, אימוץ חיילים בודדים או עזרה להורים שכולים.
כשאני שואלת את עדה מה מסמל הקשר שלה עם צביקה, עולות בה דמעות. "חיפשתי מהר מאוד אחרי האסון משהו להיאחז בו, כי אתה טובע, אתה צריך את הדבר הכי יציב שאתה יכול למצוא, וצביקה בשבילי הוא היציבות הזו. יש לי את הביטחון שגם אם אני אגיע למקומות מאוד קשים ונמוכים יהיה לי מישהו שאני אוכל לדבר איתו, והוא זה שיעלה אותי למעלה". √