כשסבתא אסתר נפטרה לפני מספר שנים, האחייניות שלי היו בנות שבע, שש וחמש. צעירות, צעירות מכדי לזכור את המבטא 'הייקה' הכבד, מכדי להכיל את סיפור בריחתה של סבתי בשואה ואת גירושה לקפריסין.
אתמול, רגע לפני יום השואה, שאלתי אותן מה הן זוכרות מסבתא, שעבורן הייתה כבר סבתא רבא. האחת דיברה על הסוכריות שקישטו בביתה את מזנון העץ העתיק, השנייה על האובססיה שהייתה לה - שלא נאמר 'חולה או מתה עלייך', וגם הזכירה משחק ששיחקנו איתה בילדותנו. אבל מכל התשובות, אחת הביכה אותי במיוחד: "אני זוכרת שהיו לה תמיד חיוך ועיניים עצובות".
סבתא גדלה בגרמניה, ויחד עם שלוש אחיותיה עברה את שנות המלחמה הקשות בהברחת גבולות, אך במהלך הבריחה נפרדו דרכיהן. אביה, סבא רבא שלי, נספה באושוויץ השבוע לפני 74 שנים, ואמה, על שמה אני קרויה, נפטרה בדרכים ממחלה. בדרך נס בסיום המלחמה, התאחדו ארבע האחיות והגיעו לישראל, כל אחת בדרכה.
לפני מספר שבועות, בעוד הארץ געשה על החוק הפולני שהתיימר למחוק את הזוועות, ליווינו למנוחת עולמים את בכורת האחיות ששרדו את השואה והאחרונה מביניהן ללכת לעולמה. בדרך ללוויה, כשדיברנו ביננו מה אנו זוכרים מארבע האחיות, הכתה בי העובדה שלוויה זו מסמלת דור שהולך ונעלם.
ניצולים מאושוויץ
בישראל חיים היום רק עשרות אלפי ניצולי שואה מהמעגל הראשון. מעטים שיכולים לספר את שראו בעיניהם, את שחוו על בשרם, מעטים שיכולים לצייר באוזנינו את הרגשות שצרבו בהם, ולחבר אותנו לתמונות שיישארו אחרי לכתם. עוד מספר שנים כשבני הדור הזה יגיעו למאה ועשרים, מי שיזכרו את הסיפורים הם הורינו שחוו את כאב הוריהם, את הצעקות בלילות, את השתיקות, את החרדות ואת ההתנהגויות הבלתי מוסברות. כבני הדור השני הם אולי פיתחו הרגלים מוזרים, אגרנות כפייתית או חרדה מזריקת אוכל. ואנו שלאורך השנים תמהנו על התנהגויות אלו, נאלץ להכיר בהן, להכיל אותן, ולטפל בנזקי השואה של הדור השני. להבין שהשלכות השואה מרחיקות לכת, שנים ארוכות ודורות רבים לאחר סיום המלחמה.
בנקודת המעבר הבין-דורית הזו, לנו בני הדור השלישי לשואה, יש אחריות, שאנו צריכים להגביר את המודעות אליה. אנו שנולדנו למדינה בנויה ולשלטון יהודי, קיבלנו את המובן מאליו, ומתוך כך טרם הצלחנו להפנים את התפקיד ההיסטורי המוטל עלינו. עכשיו הגיע הזמן לקחת את האחריות, להבין את הדחיפות בהכרת הסיפורים לעומקם, במפגש עם ניצולי השואה הבודדים שעוד נשארו, ובהנצחת ההיסטוריה הפרטית והכללית שלנו.
זכיתי לשנים רבות עם סבתי, אבל מעולם לא שמתי לב לעיניים העצובות שאחייניתי תיארה. עיניים של בחורה צעירה שראתה את עיר ילדותה מתנכרת לה ועולה בלהבות, שחזתה איך אוניית המעפילים יגור בה הגיעה לחופי הארץ, מגורשת לקפריסין, שזכתה לראות בתקומת מדינת ישראל. אני נכשלתי איפה שאחיינית שלי הצליחה, ועכשיו הגיע הזמן לתקן. יחד עם בני הדור הזה להבין ולקבל על עצמנו את התפקיד שמתבהר מרגע לרגע, לזכור ולספר, להעביר את שרביט הזיכרון גם לדורות הבאים.