עד שנגיף הקורונה הגיע ועשה פה את מה שהא עשה, החזיקו רונן מלחן (42) ואשתו דנה (32) עסק סושיאל מצליח בתחום הקולינריה. היו להם לא מעט לקוחות ולמעשה הם חוו, כפי שהם מספרים בעצמם, שנה רווחית במיוחד עם לקוחות בולטים מהסצנה הקולינרית, ובהם "מטבח לילה", "סוסו אנד סאנס" ועוד.
אותו נגיף ארור שגרם להרס רב בעולם הקולינריה החל להרוס אט אט גם את עולם "מאחורי הקלעים" של הקולינריה הכולל, בין היתר, את אותם אנשי סושיאל, יחסי ציבור, פרסום, צלמים ואפילו אנשי תקשורת. רגע לפני שהקרקע החלה לקרוס תחת רגליהם של זוג ההורים, עצה מחברים שינתה את חייהם לטובה והפכה אותם מ"רגע לפני" קריסה כלכלית וייאוש מקצועי לעסק קולינרי ביתי משגשג ביחס למגבלות.
מובן שהזוג שמאחורי "עסק טעים" הם לא עסק האוכל הביתי היחיד שנוצר בתקופת הקורונה, יש מאות, והסיפורים דומים, אך מה שעבר על דנה ורונן, לטוב ולרע, משקף את סיפורם של רבים בישראל בשנה האחרונה, שהיו צריכים לקחת את עצמם בידיים, פיזית, נפשית ומקצועית, ולהמציא את עצמם מחדש, לא משנה מה יהיה המחיר.
כשהעוגנים נעלמים
רונן: "כשהקורונה פגעה, היא פגעה כמו צונאמי. היינו במחזור הכי גבוה והרגשנו בשיא. העסק קיים שמונה שנים, כך שאנחנו עדיין מתחזקים לקוחות קבועים, אבל התחום קצת נעצר, אז בווליום נמוך יותר, לא משהו שמספיק בשביל להחזיק בית".
תארו את הרגע שבו ירד לכם האסימון והבנתם שאתם במשבר?
רונן: "את ה'כאפה' הרצינית קיבלנו כשלקוח אחד ספציפי, ותיק, אהוב ומוערך, פשוט הקפיא את העבודה איתנו. היו לנו לפניו לקוחות שהקפיאו, אבל בתחום הזה, כאשר אחד העוגנים היציבים שלך פשוט נעלם אתה מתחיל לחשוש ולהבין שהמצב הזה לא הולך לכיוון טוב".
דנה: "ערב אחד ישבנו על הספה, די מיואשים, הסתכלנו זה בזה ושאלנו את עצמנו - 'אוקיי, זה המצב. מה עושים?'. אני תכננתי ללכת לחפש עבודה בחוץ, אבל לא כל כך ידעתי בתור מה. כל תחום שעבדתי בו נסגר בקורונה. רונן? הוא היה עצמאי כל חייו".
"כל הזמן הזה, יש לציין, היינו עם ילד בן פחות משנה שצריך להיכנס לגן בקרוב, וזו צרה כלכלית בפני עצמה. בדיוק אז הגיע דרור, חבר של רונן, והציע לו, לא בפעם הראשונה – 'למה שלא תתחיל לבשל?'. הפעם רונן אמר כן".
"רק רצינו לשלם חשבונות"
בעברו של מלחן קרוב לשני עשורים במטבחים בטרם הלך לתחום הסושיאל והצילום הקולינרי. הוא החל את דרכו במטבח של נאפיס בגיל 15 ומאז עבד בתחום, נמנה עם אחד ממקימי ה"סוהו" בראשון לציון, המשיך לתחום ניהול והקמת מסעדות, ורק בסוף, כשהגוף קרס, עבר אל מאחורי המסך, כך שגם בהיבט הזה, חזרה לעבודה מאומצת במטבח היא לא החלטה פשוטה.
רונן: "אחרי שאמרנו כן להצעה של דרור לקחנו רגע וחשבנו מהן, למעשה, ההשלכות של הכן הזה, מה אנחנו הולכים לעשות ומה זה יקח מאיתנו. המחשבה הראשונית שלנו הייתה פשוט לעשות חמישה שישה משלוחים יומיים כדי להצליח לכסות הוצאות ולהצליח לשלם חשבונות, לא מעבר".
לא הרגיש לכם מסוכן לשלב משפחה ועבודה?
דנה: "למען האמת, תקתקנו את זה די מהר, שילוב של אדרנלין והעובדה שמדובר בדברים שהיינו עושים גם ככה עבור אחרים בעבר ואנחנו טובים בהם. כל אחד ישב ועשה את מה שהוא טוב בו. רונן המציא תפריט ותמחורים ואני עיצבתי תפריט. במוצאי שבת, יומיים אחרי ה'כן' שאמרנו לדרור החבר, פרסמנו את 'עסק טעים' לראשונה לחברים ברשתות החברתיות".
איך נראית חלוקת העבודה ביניכם?
דנה: "חלוקת העבודה בינינו הייתה ברורה מהרגע הראשון וכך היא נמשכת עד היום. רונן הוא הידיים. הוא אחראי למתכונים, לבישולים ולהכנה. אני לקחתי עליי את כל השאר, בעיקר האדמיניסטרציה. את הסושיאל אנחנו עושים שנינו, חושבים על הכל ביחד ומצלמים ביחד.
רונן: "למרות שאנחנו בטוחים ביכולות שלנו, היה לחץ מאוד גדול בהתחלה, בעיקר סביב ההרגלה לעבודה בבית ולא במטבח תעשייתי של מסעדה, וכמובן סביב העמידה בזמנים. בסרוויסים הראשונים עשיתי לילות לבנים. היינו עייפים כי לקח זמן לתרגל לעומס, ג'ינגלנו הרבה אבל בסוף, לפחות בהיבט הזה, התאזנו".
מהם הקשיים הכרוכים בעבודה אינטנסיבית מהבית?
דנה: "זה לא פשוט. הבית תמיד מסריח. תמיד יש בו ריח של אוכל ובישולים. בהתחלה חסכנו בכסף על מנקה והיינו מנקים בעצמנו בסיום כל סרוויס. מדובר על שעתיים ניקיונות כן? פינויים, שטיפה, אקונומיקה. הייתי יושבת על הספה ובוכה מרוב תסכול. בסוף הבאנו מנקה כי זה היה בלתי אפשרי לעשות הכול ולהמשיך להיות אמא ואבא לילד שחוזר מהגן לתוך כל הבלאגן הזה".
"הימים הראשונים כללו המון כיבוי שריפות, ידענו לאן אנחנו נכנסים וידענו שלא הכל מושלם. יש הבדל תהומי בין עבודה במטבח לעבודה במטבח הביתי. היה לנו המון ניסוי וטעייה, לא רק במטבח עצמו. היינו קמים בבוקר, עושים הכנות, מבשלים את כל האוכל, יוצאים לעשות את כל המשלוחים בעצמנו ואז חוזרים הביתה לנקות. זה לא אנושי כל כך וידענו שלא נוכל להחזיק כך הרבה".
איך היו התגובות?
דנה: "התגובות היו מהממות. החברים, מן הסתם, היו הראשונים שקפצו על ההזדמנות להזמין, גם כי הם חברים וגם כי כל אחד שאכל בעבר אוכל שרונן בישל ידע מה הוא הולך לקבל במשלוח הזה. הרי רבים מהם הפצירו בנו לעשות את זה כבר זמן רב. החברים היו נראים לנו הבחירה הכי טבעית שיש".
רונן: "בשלבים יותר מתקדמים של העסק אנשים המשיכו לעוף עלינו, אמרו "תראו מה עשיתם", אנחנו לא תמיד מודעים לזה אז כיף לשמוע. המשפחה שלנו גם כן תומכת, אם לא הם היה לנו מאוד קשה להתמודד עם הכל, יש לנו גב מדהים משני הצדדים, תמיד יש עם מי לדבר ולפרוק ואם צריך עזרה אנחנו תמיד מקבלים".
מתי התחלתם להבין שיש לכם ביד עסק שמתחיל להצליח?
דנה: "למעשה, אני זוכרת במיוחד יום אחד שבו עשינו משלוחים גם להרצליה ולאזור השרון, למעלה מ-15 משלוחים, מיקומים מרוחקים אחד מהשני והבנה אחת שחלחלה אצל שנינו שככה זה לא יכול להימשך. בסופו של דבר אחי הקטן הוקפץ לעזור לנו אבל שם, בדיוק שם, הבנו שהגיע הזמן להתחיל להשתמש בשליח כי אנחנו לא עומדים בעומס".
רונן: "לוגיסטיקה של משלוחים, כלפי חוץ לפחות, נראית כמו דבר קל לעיתים, אבל חשוב לנו לספר שהמצב ממש לא כך, אנחנו עובדים עם שליחים כבר חודשיים ועדיין ישנם מצבים שבהם אנחנו עושים את המשלוחים בעצמנו. זה עסק נורא מורכב".
"הבית כבר לא הרגיש בית"
החיים של דנה ורונן השתנו, סדר היום שלהם השתנה, כך גם השגרה. אבל באיזשהו שלב נכפו שינויים גם על הבית, המקום בו הם אמורים להיזרק על הספה עייפים אחרי יום עבודה מפרך. באיזשהו שלב, גם למצב הזה צריך היה לשים סוף, לטובת כל הצדדים.
דנה: "הדברים קרו בהדרגה. הוספנו עוד שולחן, אחר כך עוד אחד ועוד אחד. בשיא היו פתוחים בסלון שלנו חמישה שולחנות, לאריזות, אינדוקציות, בישולים ועוד. ניסינו להפוך את זה ליעיל ככל האפשר יחסית לעובדה שזה הסלון שלנו".
עד שאי אפשר היה יותר להישאר שם?
רונן: "ידענו הרבה זמן שאנחנו צריכים לצאת מהבית. לא יכולנו לשאת כבר את הריח, הוא נשאר בוילונות ובספות, הבית לא הרגיש בית והיינו צריכים ליצור לנו שגרה שבה אנחנו עובדים ממטבח של מסעדה, גם כדי לנרמל את הבית בחזרה וגם למען השפיות שלנו".
"נורא קשה להיות בבית כל הזמן, משעת הבוקר המוקדמת שאנחנו מתעוררים בה, דרך כל העבודה הקשה ועד הרגע שאתה הולך לישון, בכל הזמן הזה אתה בבית ונורא קשה להכיל זאת. ארבע הקירות הללו הפכו להיות בלתי אפשריים לנשיאה. יש שלב שבו אתה מבין שהבית שלך אמור להיות המקום שאתה נח בו ורואה סרט. בסופו של דבר עברנו לעבוד במטבח רפאים, ואנחנו מברכים על כל רגע".
מהן ההשלכות במעבר מהסוג הזה? זה בעצם אומר שאתם כבר לא "עסק ביתי"
רונן: "יש בזה ברכה, אך אנחנו עדיין מנסים להבין את השגרה החדשה שלנו. מטבח גדול יותר הוא גם יותר מרחב שגורם לנו 'לפרפר' יותר. מצד שני, זה מייעל את העבודה כי יש לנו ציוד מתאים יותר ולא חלטורות, כך שהדברים הופכים להיות מקצועיים יותר".
דנה: "הדבר החשוב ביותר, מעל הכל, הוא שיש סוג של סוויץ' שהמוח שלך עושה כשאתה הולך למטבח חיצוני, כזה שמחייב אותך ללמוד את הגבולות שלך. אנחנו משלמים כסף על המטבח הזה, כלומר אנחנו צריכים לעבוד יותר מהר, אז הגברנו עומס אבל לא הגדלנו כוח אדם, כך ששוב העמסנו על עצמנו, אבל אנחנו רואים בזה עומס מבורך".
"לפעמים יש קוצים"
נקודה רגישה אצל בני הזוג היא עניין המשפחתיות. דנה ורונן אכן היו רגילים לעבוד ביחד באינטנסיביות, אך בכל הנוגע לגידול בנם, שיחגוג בקרוב שנה וחצי, יש להם לא מעט חרטות וספקות.
דנה: "העבודה המשותפת שלנו היא פחות בעייתית. ברור שבמטבח האווירה לחוצה יותר מעבודת סושיאל מול המחשב, אבל הזוגיות שלנו באה לדבר הזה בנקודה מאוד חזקה. יש המון קשיים ואני לא מנסה לייפות את הסיטואציה לרגע. זה מעיק, זה קשה וזה מאתגר נורא כל יום מחדש, אבל אנחנו עובדים מעולה ביחד, גם כשאנחנו רבים אנחנו יודעים להתנהל בעבודה. לפעמים יש קוצים והם נובעים בעיקר מעייפות וכאבי גב".
"ההורות, לעומת זאת, היא נקודה מאוד רגישה אצלי. אני מרגישה שאנחנו מפשלים מלא ומאוד קשה לי. חלק מהרצון לעבור למטבח תעשייתי היה גם בשביל להחזיר למשפחה שלנו את השפיות. כשיש לך סבתא שמגבה אתה יכול להגיד לעצמך, אוקיי, היא תוציא את הילד מהגן, אבל יש משהו מאוד מרגיע בלעבוד מחוץ לבית בהקשר הזה. אתה מגיע בבוקר לעבודה במטבח ויודע שבארבע אתה יוצא לאסוף את הילד מהגן. מין עוגן של שפיות בחיים".
מה עושים כשמרגישים שהעסק עלול לפגוע במשפחה?
רונן: "היינו חייבים לעצור לרגע ולשים סוף לעבודה הזו מסביב לשעון, להפסיק ללכת לישון בשלוש בלילה ולקום שעתיים לאחר מכן. עדיין יש לנו רגשות אשם ולא מעט על כל מה שקשור להורות, אבל אנחנו עושים את המיטב".
"למה שאנחנו עושים יש מחיר מאוד גבוה, אנחנו יודעים ומשלמים אותו, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות, והאמת? אנחנו די אוהבים את מה שנוצר פה מכלום. רעיון שמישהו זרק לפני כמה חודשים הפך לעסק שאנחנו מחוברים אליו בכל מיני נפשנו".
"בהתחלה רק רצינו לשרוד, עכשיו חולמים לפתוח מעדנייה"
בסופו של דבר, דנה ורונן יודעים מה יש להם ביחד, אך מטבע הדברים גם הם מבינים שלפי קצב ההתקדמות שלהם, למרות החשש, תוכניות לעתיד זה משהו שצריך לחשוב עליו, גם אם אף אחד לא יודע מה יעלה בגורל כל עולם הקולינריה הן בעתיד הקרוב והן ברחוק
דנה: "בהתחלה לפחות, להתפתח לא היה משהו שדיברנו עליו בכלל, רק רצינו לשרוד משבוע לשבוע ולעשות מה שאנחנו יכולים בהתאם למגבלות. אפילו לא העזנו לחשוב על זה כי כל מה שהיה לנו בראש היה כיבוי שריפות. לאט לאט החלה לחלחל בנו ההבנה שהקורונה לא הולכת לשום מקום ולכן גם העסק שלנו לא, כי אנחנו טובים במה שאנחנו עושים".
במצב הנתון, מה יעלה בגורל העסק הקודם?
רונן: "כמו שזה נראה עכשיו, סושיאל זה בערך הדבר האחרון שמסעדנים ירצו להוציא עליו כסף, בטח לא הסכומים שנהגו להוציא על השירות הזה לפני הקורונה, כך ש'עסק טעים' כאן כדי להישאר".
אז בשורה התחתונה, לאן אתם ממשיכים מכאן?
דנה: "אנחנו בהחלט חושבים על העתיד עכשיו, בודקים היתכנות כלכלית של להתפתח למקומות. לא היה לנו את הזמן של לשבת ולתכנן לעומק אך ברור שהדבר במחשבותינו. החלום שלנו, בלי קשר ל'עסק טעים', הוא לפתוח מעדנייה, אולי נגשים אותו, מי יודע".
"המקום שאנחנו נמצאים בו היום הוא בשלב המחשבה של אם אנחנו בכלל רוצים ויכולים לעשות את הצעד הזה, גם כלכלית וגם נפשית. מדובר בבירוקרטיה קשוחה והוצאות כלכליות מטורפות. יש לנו ביד משהו טוב בבית עכשיו, אנחנו נהנים, הלקוחות נהנים וחוזרים, קמים בבוקר בשבילו ומושקעים בו במיליון אחוז. רונן נועד לבשל ואני נועדתי לאכול את מה שהוא מבשל ולדבר על זה".
הכתבה עשתה אתכם רעבים?
פייסבוק: https://www.facebook.com/esektaim/
אינסטגרם: https://www.instagram.com/esek_taim/
טלפון: 054-965-1300