שמי אורנה רסקין, בת 55 וחצי, אימא לשתי בנות ותל אביבית. כיום אני בעלת מסעדת האוכל היהודי "קיטון", שפועלת כבר 76 שנים (!) ולכל אורך הדרך נוהלה על ידי נשים. אני, דור שלישי לשושלת, מנהלת את המסעדה מזה 21 שנה.
קשה לי להפריד בין היותי אישה לבין היותי בעלת עסק. המהות בכל תחום בחיים היא מי אתה כאדם, ללא קשר למגדר. האתגר האמיתי עבורי הוא לג'נגל בין היותי בעלת משפחה שמגדלת בנות לבין ניהול עסק תובעני כמו מסעדה שפועלת שבעה ימים בשבוע.
לכל הכתבות בפרויקט יום האישה במדור האוכל של "ישראל היום"
דניאל תור נובל: להיות אמא ולהתמודד עם הצלחה
רותם יקובוביץ': "אין תעשיה שנשים לא יכולות להשתלב בה"
מור קורל: "תקפצי - הרשת כבר תיפתח לפנייך"
דפי קרמר: "יום האישה - מי צריך אותך בכלל?!"
ורד בן סעדון: "מתוך המורכבות והקושי - נמצא איזון"
ליאור משיח: "נכנסתי להמון אנשים הביתה - התחושה מדהימה"
ביום שבו יוצא הילד שלך לעולם נכנסים רגשות האשמה שלך כאימא, ואז היכולת שלך לבחור בין סדרי העדיפויות כאימא ובעלת עסק - תלויה רק בך. אם את מעדיפה צד אחד, הצד השני מיד משלם את המחיר. במקום הזה יכול להיות מונח ההבדל בין גבר לאישה.
אדגיש שגם אם היו לי עשרה בעלים בבית שהיו מוכנים לשבת ולגדל את הילדות, היצר האימהי שלי עדיין היה שם את הבנות לפני העסק - וזה אכן קרה. בדיעבד, שילמתי מחירים בעסק, ובפרספקטיבה של זמן, אני שלמה לחלוטין עם הבחירה.
משחר ילדותי ראיתי את סבתי עובדת קשה במסעדה שהקימה, ואת אימי שניהלה את העסק אחריה. כנראה שעבר מסר ללא מילים, תוך מתן דוגמה אישית: ראוי שאישה תהיה אחראית לגורלה. משבר הקורונה, כמו כל אתגר במהלך החיים מאפשר לך את הבחירה בין ישיבה בחיבוק ידיים, לבכות על מר גורלך ולהאשים את כל העולם, או לפעול על פי האינסטינקטים שלך כלביאה שצריכה להגן על הבית. במהלך תקופת הקורנה נחשפה ביתר שאת כל קשת הרגשות שלי - ומתוכם פעלתי.
הזעם שלי כבעלת עסק ששומרת על ההנחיות ורואה את נבחרי הציבור מפרים אותן בבוטות, גרם לי ברגע של תסכול עמוק לצאת למחאה. על השולחנות שהוצבו ברחוב הודפסו על פתקים שמות נבחרי הציבור מפירי ההנחיות, מה שגרם להד ולהזדהות מאוד גדולה עם בעלי העסקים בפרט והאזרחים בכלל.
העצב עלה כאשר ראיתי את המסעדה סגורה, כשהכיסאות מורמים על השולחנות והכול חשוך. והעצב הוא זה שהניע אותי להציב את השולחנות והכיסאות עם מפות לבנות כמו בימים רגילים, מבלי לאפשר לאנשים לשבת אבל להרגיש את החיות של המקום, מתוך האמונה שכל דבר בחיים נגמר, גם הרע. בתוך התקופה הזו בחרתי להיעזר בכל הכלים שברשותי, כמו להגביר משלוחים, לפתוח מעדניה ולהשתמש בשטח שלפני המסעדה כחנות כלי בית ומטבח.