קפה דה סוליי: אומנם לא התרגשנו מהאוכל, אבל הרגשנו בידיים טובות

מצבור העושר הבורגני המרוכז בשכונות עבר הירקון של תל אביב לא נעלם מעיני מסעדני העיר, שיודעים לזהות, מן הסתם, באיזה צד מרוחה החמאה. ואכן - בשנים האחרונות נפתחו בנווה אביבים סניפים של "דליקטסן" של רותי ברודו ומעדנייה של אהרוני. אבי ביטון (סוליקה) ו-M25 פתחו סניפים ברמת אביב ואילו גיא פרץ פתח ספוט סטריט פוד מרוקאי במרכז שוסטר.

האחרונה להצטרף לרשימה הזאת היא קבוצת בוקה שפתחה את הבראסרי "קפה דה סוליי", בשכונת כוכב הצפון, בהנהגת השף אסף שטרן (לשעבר, מסה).

המיקום במרכז המסחרי, עם נוף למגרשי החנייה של הבניינים הסמוכים, אינו אקזוטי במיוחד, אך ישרת היטב את המתגוררים בסביבה. המגיעים מבחוץ יצטרכו למצוא חניה – משימה לא פשוטה בשכונה הצפופה. אנחנו הגענו ביום ששי בערב וחנינו במרחק כמה רחובות. למזלנו לא היה חם, כך שהטיול היה נחמד.

קפה דה סוליי מגדירה את עצמה כבראסרי, מוסד שאמור להיות מעט יותר אלגנטי מביסטרו, אבל פחות פורמלי ממסעדה. מולדת הבראסרי (במקור, מבשלה) בגרמניה, ואלה גלשו אט אט לצרפת דרך הגבול המשותף בחבל אלזס-לורן. בתפריט, אולי מתוך זיקה לתואר המחייב, מופיעות מנות צרפתיות "קלאסיות" כמו מרק בצל מושחם ומוקרם עם באגט צלוי (42 ש"ח) או סלט קיסר עם אבקת פרמזן, לחם קלוי ואנשובי (72 ש"ח). בעיקריות אפשר למצוא כאן שניצל פריזאי עם קולסלאו ופירה (86 ש"ח); אנטריקוט (300 גרם) וצ'יפס ברוטב פלפלת (176 ש"ח) . וכמובן, המבורגר עם סלט ביצים, חסה, בצל סגול ואיולי פפריקה מעושנת (79 ש"ח).

פתחנו בשתי מנות ראשונות: נתחי סלק צלויים שהוגשו עם קממבר (58 ש"ח) וסשימי דג ים (66 ש"ח). נתחי הסלק, במתיקות מעושנת, הוגשו עם רוטב ויניגרט עדין ויחד עם פיסות שמנמנות של קממבר (וליווי של יין לבן צרפתי, אם כבר מדברים על זה) המנה כולה הייתה נעימה ונדיבה למדי. סלק הוא אחד מפלאי עולם בעיניי, לא רק בשל סגולותיו הבריאותיות המפליגות, אלא מפני שעוד לא נמצאה הדרך הלא-נכונה להכינו או להגישו; גם אם עוטפים אותו בנייר כסף ופשוט משליכים לתנור, התוצאה נהדרת.

נתחי הסשימי, שהוכנו מדג אינטיאס, היו בשרניים במפתיע. גם שפע של תוספות וקישוטים אופנתיים (סלסת תפוח, איולי יוזו, וכאלה) לא פגמו בהנאה מטעמם העדין. הפריע כאן רק שמן צ'ילי שתרם מכת חריפות עזה. לא שיש לנו משהו נגד חריפות. להיפך. אבל שמן צ'ילי מבקבוק? האין זו הדרך המהירה והזולה ביותר להשיגה? תחליטו: אנחנו בפיין דיינינג או בדוכן רחוב בטיחואנה?

הדייסה שמאמצים פתאום כל השפים הישראלים

לעיקריות: לברק (146 ש"ח) וטורטליני פולנטה (84 ש"ח). מנת הדג הורכבה משני פילטים קטנים שניצלו כהלכה, כולל חריכה טובה של העור, והוגשו עם עשבי תיבול ופטריות צלויות על מצע של פולנטה.

יום אחר מישהו יסביר לי את סוד הקסם שדייסת קמח התירס הצהבהבה והפושרת הזאת, שנראית ונטעמת כמו מזון לתינוקות, מהלכת על שפים במטבחי ישראל. למה פולנטה ולא יוגורט או טחינה, למשל? חוץ מזה המנה הייתה מספקת מאוד, כיאה למחירה המקסימלי.

במנת הטורטליני הפולנטה חזרה, והפעם לא כרקע אלא כמילוי. היא בלטה בחיוורונה גם על רקע תוספות משעממות אחרות כמו קרם ערמונים ואספרגוס חלוט. מצד שני, אם המנה הזאת נראתה כה סתמית עוד בתפריט, למה הזמנו אותה? שאלה טובה.

לקינוחים – אפוגטו, שהוא כדור של גלידת וניל הטבול בשוט של אספרסו ועוגת גבינה שהייתה פשוט לא טעימה, אך לא מן הנמנע שנרכשה בקונדיטוריה חיצונית.

חרף הטון הנרגן-משהו העולה פה בין השורות, האוכל בקפה דה סוליי הוא מהסוג שלא יכולות להיות טענות לגביו. חומרי הגלם טובים, המנות מבוצעות כהלכה על פי התקן האירופאי, הן נדיבות למדי ומוגשות במהירות יחסית. גם השירות שואף לנחמדות, אבל כמו תמיד בארץ הוא נטול פרוטוקול מחייב ונסמך על עבודתם של אנשים צעירים וחסרי ניסיון (המלצרית שלנו, נערה מתוקה ומלאת רצון טוב, בגילה של בתי, מילאה לנו כוס יין במחצית מהכמות המקובלת, ואת השאר שפכה על השולחן).

בעלות של כ-500 שקל לזוג שירצה להתפנק בארוחת ערב עם מנות ראשונות ועיקריות, יין וקינוחים, אי אפשר לצפות לפחות מזה. כך שמדובר באופציה סולידית למי שלא מחפש הרפתקאות מסעירות מדי ומעדיף להרגיש שהוא בידיים טובות; כמו לנסוע לסוף שבוע בפריז עם אשתך, ואימא שלה.

קפה דה סוליי, מאיר יערי 19