"באן מי נונג": זה הרגיש כמו לאכול חומוס בטוקיו

חרף הנימה הביקורתית שתעלה מהשורות הקרובות על "באן מי נונג" – המזללה הווייטנאמית של השפית לילך רווה ושותפיה – צריך לומר ביושר: יש להסיר את הכובע בפני כל מי שפותח עסק אוכל חדש באווירה האפוקליפטית הנוכחית, שהורידה את תעשיית המסעדנות הישראלית לשפל שלא היה כדוגמתו שנים רבות. אז רק על זה – שאפו.

ועוד דיוק: "באן מי נונג" אינה מקום חדש, אלא הועתקה ממיקומה הקודם שהיה סמוך מאוד, והועברה לרחבת בית המכס החדשה, במקום נוח וגדול יותר ועם תפריט משודרג. השירות עצמי. מזמינים בדלפק, מתיישבים וחוזרים לפי קריאה כדי לאסוף את המנות. אולי לא הכי נוח, אבל חוסך לסועד 10 או 15 אחוזי שירות.

ובאשר לתפריט: הוא הורחב קצת, ומתוכו הזמנו "פרש רולס" (36 שקלים), שהם גרסה משודרגת ומעובה קצת יותר של הספרינג-רולס הידועים. אלה מוגשים בדף אורז דקיק העוטף ירקות כמו חסה, גזר ופפאיה, עם אטריות אורז, בזיל תאילנדי ונענע, ומוגשים לצד מטבל נוק צ'אם חריף ורוטב בוטנים.

זו מנת פתיחה קלאסית, תמיד רעננה וכיפית. כמעט אי אפשר לטעות בה או להחמיץ אותה. ואם מוסיפים למילוי שלה גם נתחי עוף או בקר מבושלים או מטוגנים, היא יכולה בקלות להפוך למנה עיקרית. אם תרצו, זו התשובה האסייאתית הקטנה והמעודנת ללאפה המזרח-תיכונית האימתנית, עתירת הבשר, המטפטפת טחינה ועמבה.

עוד מנה ראשונה, כמעט בלתי נמנעת במסעדה כזאת: סלט פפאיה (38 שקלים) המוכר, המוכן כאן עם נבטים, גזר, שאלוט כוסברה ונענע. הכול טוב ויפה, מלבד העובדה שבקערית שהוגשה לנו בקושי מצאנו את עיקר העניין – הלא היא הפפאיה עצמה. הטעמים היו טובים, אבל במחיר הזה, אפשר היה לצפות שהסלט יהיה קצת יותר גדול בנפחו ומעט יותר מושקע מבחינת מרכיביו.

המשכנו במנה שנקראת כאן "בון וייטנאמי" - קערה של אטריות אורז עם תערובת של חסות, כוסברה, בזיל תאילנדי, ירקות מוחמצים ובוטנים, עם תוספות לבחירה. אנחנו בחרנו בפרגיות צלויות במרינדת למון גראס (74 שקלים).

להפתעתנו, המנה הוגשה קרה ולמרות שלל הרטבים שהוגשו לצידה ואכן נשפכו לתוכה, היא לא הצליחה ואולי גם לא ניסתה להיות יותר ממנת אטריות קרה, שהוגשה עם כל מיני תוספות אקזוטיות. זו מנה סבירה בגודלה אבל לא זולה, שיכולה לעבור אולי כפתרון טוב ומשביע במשלוח לארוחת צהריים זריזה באחד המשרדים הסמוכים - אבל לא הרבה יותר מזה.

המשכנו במרק פו – מנת הדגל של המטבח הווייטנאמי. פו הוא שם כללי למספר סוגי מרק וייטנאמים המוגשים עם אטריות אורז, ונחשבים למאכל הלאומי. אטריות האורז המשמשות לפו נקראות באן פו. מלבדן המרק מכיל ציר עוף או בקר המבושל עם תבלינים אופייניים כמו הל, אניס וקינמון, ובשר – לרוב בקר ולעיתים עוף. בכל מקרה מדובר בציר עמוק טעמים שהתבשל במשך שעות בסיר גדול. הסועד מבשל בתוכו את הירקות, האטריות ואת נתחי הבשר.

בהאנוי, בירת המדינה, אכלתי פעם בסניף של רשת מרקיות ארצית, שבהן המרק הרותח הוא בסיס המנה ואילו התוספות המתבשלות בו נבחרות מתפריט גדול ומואר, כמו במקדונלד'ס. זה היה משביע וזול מאוד יחסית, אבל מרק הפו שאכלנו כמה ימים אחר כך על החוף במטבחה הפרטי של המשפחה שאצלה התארחנו, היה נפלא ממש.

המרק במזללה בתל אביב הגיע בקערה לא גדולה (76 שקלים). הוא תובל בעדינות בטעמי קינמון, למון גראס ואניס, ולא הוגש ממש רותח כמקובל. הייתה בו כמות נדיבה של אטריות אורז, וגם לא מעט נתחי בשר נוקשים שלא הבנתי את דרך הכנתם, עם נבטים, בצל ירוק ובזיל. למרות ששפכנו לתוכו את כל הרטבים שהוגשו עמו, התוצאה הייתה – איך לומר? – חיוורת. כמו לאכול העתק קלוש של מקור תרבותי מסעיר שנעקר משורשיו האמתיים, הנמצאים במקום אחר, הרחק מכאן, פיסית ומנטלית. קצת כמו לאכול חומוס בטוקיו או שווארמה בוורשה. כמה שאלה יהיו טעימים, הם לעולם לא יתקרבו לפראות ולאותנטיות של המקור, שנמצא מן הסתם ביפו או באיסטנבול.

"באן מי נונג" היא מזללה חביבה, אם כי לא זולה במיוחד (על ארוחה לשניים, כולל שתייה, שילמנו 284 שקלים). עם זאת, ללא ספק מדובר בתוספת מבורכת להיצע האסייאתי בתל אביב.

"בן מי נונג", הרכבת 18 תל אביב

פתוח בראשון עד חמישי משעה 12:00-22:00