בין איטליה ללוינסקי: הפיצה החדשה שעשתה לנו חשק לעוד

בעיירות רבות ברחבי איטליה ובייחוד באזור נאפולי תוכלו להסתובב שעות על גבי שעות בחיפוש אחר ג'אנק פוד ולא למצוא. אוכל הרחוב היחיד שתתקלו בו יהיה פיצה וגם היא, נאפית בהתאם למסורת עם פרודוקטים שנותנים כבוד לחקלאות המקומית. אמהות איטלקיות ידאגו מדי פעם לקחת את הילדים ליהנות מהמאכל הנפלא הזה, וידעו שהן בעצם מעניקות להם מנה מזינה של פחמימות, חלבונים וירקות.

בין העיירות המוריקות ההן לבין רחוב מקווה ישראל בתל אביב בנקודה בה נמצאת תחנת אלנבי של הרכבת הקלה, מפרידים אלפי קילומטרים וזווית של מאה שמונים מעלות מבחינה קונספטואלית. ובכל זאת, הצלחנו למצוא כאן פיצה שמזכירה לנו את המחוזות ההם.

הרושם מטעה. דוכן הפיצה הקטן PPP, שתריס מתכת מפריד בינו לבין הרחוב ונפתח לקראת הערב, מעוטר ריסוסי גרפיטי בצבעים של ורוד עז. אינספור עוברי אורח מתהלכים מסביב על המדרכה הרחבה של האזור המתחדש, ביניהם גם מקבצי נדבות מקומיים. ממולו שולחנות וכיסאות בודדים וארגזי חלב ורודים, מאלה שנשארו איתנו עוד מתקופת הקורונה. אבל מיד כשיוצאים מפתח תחנת הרכבת התחתית שממוקמת ממול, ריח טוב של אפייה וגבינות משתלב ברחוב הראשי. את הפיצרייה הקימו היזמים טל בודנשטיין, אסף טגליכט (Loveat, כולי עלמא, קפה ברזילי) ודניאל ציפורוחה.

זאת "פיצה נפוליטנית מודרנית", מסביר לנו ציפורוחה, ומדייק. ורן כהן, השף המקומי, מסביר: "הפיצה שלנו קצת יותר ישראלית וקריספית. הבנו שאנחנו רוצים להביא נאפולי ברמה גבוהה לרחוב, אבל התאמנו את הפיצה לכאן. גם לאלה שחוזרים בלילה מהמועדונים".

אז אחרי כיתותי רגליים רבים באיטליה, כדי להביא לדוכן הקטן הזה קצת מהבצק של איטליה, הביאו מקימי המקום לישראל, ליטרלי, מחמצת בת 42 ואת השף פיציולו, יוגניו ויסנטין, ממחוז ונטו בצפון איטליה. ויסנטין מוביל את LaloPace - פיצרייה איטלקית שמתמחה בבצק איכותי כבסיס לשילובים יוצאי דופן.

התבלינים מהשוק, המחמצת מאיטליה

במשך שבועיים במהלך מלחמת חרבות ברזל הוא שהה עם כהן בארץ עד שהגיעו לטעם ולמרקם הרצוי. "נפוליטנית קלאסית עושים מקמח 00 בתנור אבן בחום של 450 מעלות. לנו יש לנו תנור מקצועי וחדיש שהבאנו מאיטליה, הורדנו מאה מעלות חום ויצרנו בצק מעניין עם המחמצת המיוחדת ומיקס של קמחים עם יותר חלקים שלמים של החיטה", מסביר כהן. "זה נותן המון טעמים עמוקים וקצת מהתחושה של לחם".

טעמנו. על השולחן היו מונחים קוקוטים קטנים - אחד עם עלי אורגנו טרי שיובשו והשני עם צ'ילי גרוס. תחילה הונחה עליו פיצה מרגריטה קלאסית (15 ₪ למשולש, 60 ₪ למגש). מדובר בבצק דק ומעט קריספי מלמטה עם שוליים עבים, רכים, מלאי בועות אוויר מבפנים ובעלי קרסט די מתפצח מבחוץ. רוטב העגבניות היה עשיר, עסיסי וחמצמץ במקצת. הונחה עליו גבינה איכותית ממשק ישראלי שנמתחה בפה. על הפיצה פוזרו עלי אורגנו טריים שעברו ייבוש. הם נתנו ארומה וטעמם הוסיף מאוד למנה. "מצאנו אותם בשוק לוינסקי", גילה לנו כהן. פיצה נוספת מצוינת שטעמנו הייתה פיצה קלאסית עתיקה שנהוגה באזור סיציליה "פיצה קונסקה". רוטב העגבניות שלה בושל ותובל בשום, וטעם תערובת הגבינות עליה היה עז יותר ושולב עם פקורינו.

טעמנו גם פיצה עם רוטב פסטו, שהפתיע אותנו מאוד, מכיוון שבנוסף לבזיליקום שולבו בו גם סלרי וכוסברה מבושלים. לנו הם עשו אסוציאציה למטבח הפרסי ושוב לקחו אותנו לרגע אל שוק לוינסקי הסמוך. על הפיצה הזאת הונחו עגבניות שרי חצויות, שילוב מתבקש. המקום מציע שילובים מסקרנים נוספים כמו פיצה עם מיקס פטריות ועליה עלי רוקט (20 ₪ למשולש, 80 ₪ למגש), או פיצה לבנה קרמית עם כרובית, גבינת גורגונזולה ועירית (20 ₪ למשולש, 80 ₪ למגש).

כך ישבנו בלב הצומת ההומה הזאת (מי דמיין), שעד לא מזמן הייתה מוקפת מחסומים של חברת נת"ע לטובת בניית הרכבת הקלה, אכלנו פיצה טובה וחשבנו על האופן שבו זמן עובר ומציאות משתנה.

מקווה ישראל 10, תל אביב
ימי ראשון עד שבת בשעות 18:00 עד חצות