"דרך מדברית מוליכה מווגאס לשום מקום, מקום יותר טוב מהיכן שהיית. מכונת קפה זקוקה לתיקון, בית קפה קטן, מעבר לסיבוב, אני קוראת לך, האם אתה שומע?"
לפעמים סרטים הם רק סיבה לשיר נושא. זה קרה אי־אז בשלהי שנות ה־80. העלילה היתה קלושה כאדי מכונת הקפה המקולקלת. זוג רב באמצע הדרך. המכונית נוסעת. תיירת גרמנייה נשארת לבדה באמצע שום מקום, משנה את חיי אבודי המדבר בבית קפה נידח. "הפרחת השממה" הוליווד סטייל.
זה לא הומצא שם, אבל "קפה בגדד" - הסרט, ובעיקר שיר הנושא - מיתגו מחדש את הזיקה בין דרכים, מרחקים, שממה חושנית והתשוקה לקפה דרכים. כשמאיר אריאל יצא לחפש את קפה בגדד שלו, הוא מצא אותו בירוחם. מעשי וישראלי, אריאל סבר לתומו ש"כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר". הגיוני בסך הכל - משקה קר תחת שמש המדבר הוא ללא צל של ספק גביע ניצחון בדו־קרב שבין האדם למדבר.
אחרי שהגיע החשמל ונבנו השיכונים, הגיעו המקררים והמזגנים. המשקה הקר צינן את השרב, אך אחריו צמח הצורך בבית קפה. לא כתמונת ניצחון להפרחת השממה, אלא בית קפה כסמל לחיים שאחרי. מקום לדבר, להיפגש, להתרגש, להרהר, להכיר ולהתמכר לכוס הבאה. בית קפה כמרחב שבו עולה משמעות החיים בין המר למתוק, בין הזמין והמזדמן לזמן שחומק כעשן דרך האדים.
כיום, כשהעירוניות מכילה עשרות אפשרויות לבתי קפה "שכונתיים" שאליהם יורדים בפיג'מה ועם מחשב נייד, קשה להבין איך זה לחיות ביישוב של בית קפה אחד, או את חיי השיכונים מפעם, שבהם קפה היה "בילוי", אירוע שאליו מתלבשים ומתהדרים יפה, שלובי זרוע יוצאים למצוא את לב מוצאי השבת. כדי לשמר ולספר את הסיפור שקורא לנו, לפני שהוא נעלם כליל, וכדי לתהות איזה סיפור חדש נוצר במקומו, יצאתי למסע דרומי בין בתי קפה מיתולוגיים וכאלו שיוצרים מיתולוגיית אדים חדשה.
חוות קורנמל: קפה קפקאי
"בחיים לא חשבתי שזה מה שנעשה", מחייך דניאל קורנמל ומצביע על שלל השולחנות הפרושים במורד גבעת טרשים קירחת. מתחת לצילייה הגדולה אין אפשרות למצוא שולחן פנוי.
המקום הומה בעם ישראל וטפו, שעצרו קצת אחרי צומת טללים בדרך דרומה כדי לשתות ולאכול בחוות קורנמל. "באנו להר הזה לפני 25 שנה כדי לחיות לבד בחוות בודדים, לגדל עיזים, לעשות גבינות. אבל עם הזמן חשבנו שיהיה נכון לתת לאנשים רעיונות מה לעשות עם גבינות עיזים. לפני 12 שנה פתחנו את הקפה ומסעדת הדרכים, והתפריט מבוסס רובו ככולו על הגבינות שלנו. אפילו ההפוך שלנו נעשה עם חלב עיזים".
איני יודע אם אלה פולי הקפה או חלב העיזים שעושים את ההבדל, אבל קורנמל מגיש לי קפה הפוך מעולה, רך ומלא טעם מהודר שעומד בניגוד מוחלט לנוף הפראי שמכל עבר. מתברר שבחלב עיזים גודלן של כדוריות השומן קטן יותר והן קלות לעיכול. גם החלבון שגורם לאלרגיה בחלב פרות אינו מצוי בחלב עיזים. מסביב מגשי גבינות לטעימה ופיצות יוצאים מהמטבח לקול צהלת הסועדים. אני טועם את "הגר ספיישל", עיגול גבינה עזת טעם ומפתיעה בקלילותה, ומפנטז שמדובר במחווה לשכנה המיתולוגית מבאר שבע, הגר, פילגשו של אברהם ואמו של ישמעאל. קורנמל משועשע: "תמיד קוראים לגבינות על שם הילדה הזאת או ההיא, וחשבתי שיהיה נכון לקרוא להן על שם היצרניות, והגר היא עז כאן בחווה".
אז אתם הקפה השכונתי של האזור?
"אנחנו פתוחים משלישי ועד שבת בין 10:00 ל־17:30, ורוב הלקוחות שלנו הם כאלו שמטיילים במקום או חולפים בדרך לאילת. הרבה מגיעים לכאן מבאר שבע, אבל איכשהו קצת פחות מהסביבה הקרובה. המנטליות היא של יישוב כפרי. זה בסדר גמור מבחינתי, גם אני באתי לפה בשביל השקט".
אני תוהה מדוע המקום לא מתרחב מעבר לקרוואן, ומגלה שהקפה מסתיר סיפור קפקאי. זה רבע מאה שהקורנמלים חיים בקרוואנים ואינם יכולים לבנות בית קבע. הרשויות עדיין לא הסדירו את מעמד החוות החקלאיות, ואנשיהן עדיין מחכים לגאולת תוכנית מתאר אמיצה שתאפשר להם להסדיר את חייהם, לצאת מהקרוואנים, לבנות בתי קבע ולהרחיב את ייעוד חוות הבודדים למה שחלקן עושה ממילא - תיירות. אז אם אתם מתעצבנים שצריך לחכות בתור לשולחן פנוי, עכשיו אתם יודעים מי האשמים.
כנענייה, שדה בוקר: אווירת בוטיק דרומי
יש דרום, יש נגב, ויש מדרשת בן־גוריון. מטרים ספורים מהמצוק עומדים איילים ילידים ומביטים על המרכז המסחרי כמתלבטים אם להיכנס. שפת המדרכה נצבעה בכחול־לבן כלכלי, עדות למעמד המדרשה כפנינת נדל"ן מבוקשת, אופנתית ויוקרתית. בין המרפאה לתיכון לחינוך סביבתי נמצא מרכז המסחר המקומי, מינימרקט, גלידרייה שמגישה קוסקוס בימי שלישי, ובית הקפה־מעדנייה של המדרשה ששמעו יצא למרחקים - "כנענייה".
שעת בוקר מוקדמת, והמקום הומה. כמה חיילים מתלבטים אילו גבינות ייחודיות ישתלבו בכריך. סטודנטית מלוכסנת עיניים קוראת ספר מחקר עבה. פרלמנט מקומי חולק סלט קינואה ודן בהבדלים בין חלב שיבולת שועל לחלב שקדים. בשיער כחול ועם כמות פירסינג מעוורת מגנומטרים, יובל האחמ"שית ממשאבי שדה מתקתקת את צוות העובדים. הכל משתלב באווירת הבוטיק שהמקום משדר.
הקפה טוב, המאפים יותר, והכריכים בכלל. אלא שזה העניין - זה לא באמת שיש כאן בחירה. מדובר בבית הקפה היחיד לכל תושבי המדרשה. שעות הפתיחה הן "פחות או יותר" בין 8:00 ל־15:00, ואני תוהה איך זה לחיות ביישוב שכל המבחר שלו הוא בית קפה אחד ויחיד, שפתוח רק כשמתאים לבעלי המקום.
"האמת? זה תענוג! זכינו", עונה נורית גיא, תושבת המדרשה שיושבת ומקלידה על המחשב. "אבל שים לב ש'כנענייה' הוא לא בית הקפה היחיד בסביבה, השאלה היא מה אתה מגדיר כסביבה שלך. לנו משאבי שדה זה 20 דקות, ירוחם 20 דקות. הסביבה שלנו היא כמו הסביבה שבמרכז. אבל עבור תושבי המדרשה, 'כנענייה' היא בית הקפה שלנו, והרווחנו, כי בסופו של דבר זה בית קפה מעולה".
המקום נסגר בשלוש. לא חסר לך לשבת בבית קפה בערב?
"נכון, זה לא נוח ולפעמים קצת מעצבן", מצחקקת נורית, "בארבע כולם לוקחים את הילדים מהמסגרות, וכשנהיה נעים בחוץ נפגשים בגן השעשועים, ומה יותר כיף מלעשות את זה עם קפה חם או קר ליד? אבל המקום נסגר בשלוש כי גם לגלעד ולמריה, הבעלים, יש ילדים והם רוצים להיות איתם. אז אנחנו מקבלים את זה באהבה גדולה. כמי שהתעסקה בתיירות בעבר אני יודעת שכלכלית זו לא התנהלות 'הגיונית', לסגור ביום ראשון כשכל האנשים חוזרים מאילת. אבל זה העניין בדרום: כל הסיפור של המרדף אחר הכסף ולהספיק ולהספיק - אין פה את זה".
תושבת אחרת מהמדרשה מבהירה: "מקומות כמו 'כנענייה' לא מתחרים ב'ארומה' וגם לא מנסים. צריך לדעת לנהל מקום, להתמיד, להיצמד לתוכנית עסקית, לדעת מי הקהל שלך, וזה לא רק תיירי דרך, לבחור פלייליסט מעולה. הם אחד הכוחות הבודדים באזור שנותנים תעסוקה ושכר הוגן לצעירים שעובדים אצלם. זה חשוב מאוד בעיניי, להיות עסק הגון".
קפה עצמאות, דימונה: זה לא עסק, זו משפחה
כשהיום יבוא ותומצא מכונת זמן, סביר להניח שבהתחלה היא תצליח להזיז אותנו אחורה רק לכמה שניות. וזה בדיוק הזמן שנחוץ כדי לחזור לרגע שבו הבחנתי בשלט שמבטיח "מלבי קר" באמצע המדבר. אלא שעד שהמסר שקע לקיבה וזחל לאיטו אל הרגל שעל הדוושה, הראש קלט שחלפתי על פני המקום והפנייה הבאה בעוד 100 קילומטרים. היסוס של רגע - ונותרתי עם התהייה הנצחית למה התכוון השלט "פטריוט? כנס לקפה!". האם התגלה זן חדש של פולי פוליגרף בוחני כליות ונאמנות? או שמא זו תעמולת בחירות מתוחכמת? בפעם הבאה שאעבור שם אולי אגלה את התשובה.
"רוכבים בסערה, רוכבים בסערה, לתוך הבית הזה נולדו ולתוך העולם הושלכו, כמו כלב בלי עצם ושחקן בהשאלה", כמה מייאש לשמוע את ג'ים מוריסון שר על הרוכבים בסערה כשאתה תקוע בפקק בקצה הערבה לאורך קילומטרים. ואם זה לא מספיק, מתגלה ז'אנר חדש של חוצפה ישראלית - עוקפי פקקים מימין. "אחי, אפשר להיכנס? אה, לא ידעתי שעומדים בפקק, חשבתי מחלקים פה קפה חינם או משהו לחג…" רמת אמינות: שלג בערבה.
דימונה מגיחה בשלבים מן המדבר, מפעלי טקסטיל ומפעלי מחצבים, שדות חשמל ושכונת וילות חדשה עם נוף אטומי. כל ותיקי היישוב הפנו אותי שוב ושוב ל"קפה עצמאות" כמקום המיתולוגי שבו ישבו תושבי דימונה.
המרכז המסחרי מוצל מהשמש, ההליכה לאורכו נעימה, אך עתידו עמוק בעברו. "סרטי די.וי.די במבצע לשישי השחור", מכריז שלט בחנות הדיסקים. מה שמגוחך כרגע עוד יהפוך לרטרו אופנתי. צריך רק אורך רוח לשרוד את השנים שבין לבין.
"במוצאי שבת לא היית יכול לעבור כאן בחוץ. אנשים היו עומדים שעות כדי לשבת, היו רבים על מקומות, והיום…" - דני בור מביט מרום גובהו על המרכז המסחרי ושותק.
את האספרסו הראשון שלו הכינה לו סבתו בכיתה ב'. בגיל 11 בור כבר חזר מבית הספר היישר לקפה כדי למלצר ולתת להורים קצת זמן לנוח. לאורך כל השיחה שלנו בור מתפעל את הקפה בטבעיות: מכין, מגיש, מדבר עם שולחן זה או אחר וחוזר לראיון. אין ספק, בור הוא ילד קפה שהתבגר לנהל את הקפה הכי ותיק בעיר.
ב־1967 הגיע אליעזר בור מנתניה לגור ליד אחותו. לאחר שנים שבהן תפקד כטבח על ספינות סוחר ששייטו בכל העולם, בור חיפש אדמה יציבה ומצא אותה בדימונה. יחד איתו הביא את כל סודות האפייה והקונדיטוריה שלמד במסעותיו.
אשתו, רחל, נזכרת: "עד היום אנשים פוגשים אותי ושואלים מתי נעשה את העוגות שלנו? מדי פעם נכנסים אנשים, דימונאים שבאים מלוס אנג'לס, ומה הם שואלים אותי? רחל - איפה המילפיי? איפה הקרם שניט? איפה הסברינה? אין ולא היו עוגות כמו שלנו".
ויש סיכוי שיחזרו?
בור נאנח: "מאז שאבא נפטר לפני 13 שנה הפסקנו עם העוגות. תשמע, אני חושב על זה כל הזמן, אבל זה לא פשוט. היום העולם שונה".
מה קרה? מה השתנה?
רחל: "פעם היו פה מפגשים, משפחות־משפחות מגיעות בבוקר, בצהריים, בערב היו דייטים, אנשים היו יוצאים ויושבים כאן. היו מעט דברים אבל היו הרבה חיים. הביאו לפה פורטוגזים שיבנו את הכור, היתה מוזיקה בלילות. היינו הולכים לראות את ה'גשש' כאן למעלה, היו באים זמרים מתל אביב לבלות בדימונה או עוצרים בדרך לאילת לשתות כאן קפה. אבל אנשים עזבו, חלק נפטרו. ובכלל, העולם השתנה כשהגיע הווידאו. מאותו רגע כולם רוצים להיות רק לבד עם המכשירים. לבד בבית עם הווידאו והטלוויזיה, ועכשיו לבד בכל מקום. אתם עם הטלפון הזה שלכם... מה אני אגיד לך, הרס את העולם המכשיר הזה".
ואיזו מוזיקה הייתם שמים אז ברקע - צרפתית, כמו קפה פריזאי כזה?
רחל משתאה: "מוזיקה? לא היינו שמים מוזיקה! מי צריך מוזיקה?! אנשים באו לדבר, היה כזה רעש מהדיבורים שלא היה צריך".
כיום "קפה עצמאות" מגיש בעיקר קפה, עשן סיגריות וטופסי "ווינר". בור מכין לי אספרסו ארוך, ואני קצת חושש שזה יהיה יותר היסטוריה מהיסטריה, אבל אני מקבל אספרסו מוצלח במיוחד - מריר ומעורר כזיכרונות טובים, צורב כמדבר, מתקתק כתחילת ערב מלא הבטחות.
"היום קפה נהיה תורה שלמה, אבל אחרי כל הדיונים על פולי קפה משם או משם ואיזו מכונת קפה, בסוף זה תמיד היד שעל המכונה שעושה את ההבדל. זה לא 'ארומה', שכל יום מישהו אחר מכין לך את הקפה. זה תמיד אנחנו שמכינים כאן את אותו הקפה, בדיוק כמו שאני מכין אותו בכל יום. אני מכיר את הלקוחות, אני אפילו לא צריך שיגידו לי מה הם רוצים. אני יודע איזה קפה להניח באיזה שולחן לאיזה לקוח, שתי דקות לפני שהוא בכלל מגיע. זה מפעל חיים. היתה תקופה שאבא שלי השכיר את המקום - לא יכולתי להתקרב לכאן, לא עברתי פה בסביבה, לראות את המקום שלך אצל אחרים זה היה קשה. וכשנגמר החוזה מייד החזרתי את המקום אלינו למשפחה. זה לא סתם עסק, זו משפחה, זה דורות…"
והילדים שלך עובדים כאן?
"הם עזבו לתל אביב, אבל מדי פעם הם אומרים לי: 'אבא, בוא נפתח בית קפה בתל אביב'".
למה השתנה היחס לבתי הקפה של פעם?
"תשמע, אנשים כבר לא נכנסים למרכז. הם זזים עם מכוניות, כבר לא עוברים פה. ופתחו עוד קניון ועוד קניון, וכל הרשתות באות ופותחות סניפים, ועוד מקום ועוד מקום, וכל מקום שנפתח מוריד לך עוד שולחן. יש לי את הלקוחות שלי, אבל כשפתחו את הרשת של הקפה בחמישה שקלים היו לי לקוחות שעזבו בשביל חמישה שקלים. אבל זה טרנד חולף.
"אני בכלל אוהב את הרחובות. כשאתה נוסע לחו"ל אתה הולך לקניונים? זה תמיד נראה אותו דבר. אני הולך לשווקים ולרחובות. שם נמצאים החיים.
"אני בן 53, מכיר את שני העולמות - גם את העולם ההוא שהיה, וגם את העולם החדש עם הטלפונים וכל זה. ומה אני אגיד לך? אני מעדיף את העולם ההוא, היה יציב יותר. זה לא כמו היום: אתה בא למקום ויש חנות 'פופ־אפ' לחודש, ושלום ולהתראות. כשבאים לבית קפה כמו 'העצמאות' באים פעם אחת בשביל הקפה, ופעם שנייה בשביל השיחה, האווירה והזיכרונות שהמקום הזה מכיל. יש פה לקוחות שיושבים לי ארבע שעות על קפה אחד ואני מקבל את זה באהבה, זה חלק מהמקום ומהאווירה. יש הרבה רגש למקום הזה, ולזה אני מתגעגע", בור שוקע בשרעפים לרגע. "אתה יודע, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי באמת כדאי להחזיר את העוגות...".
רוזאלין, באר שבע: קפה ואהבה
כמה זמן? "37 שנים ביחד, 26 מתוכן נשואים". וכל השנים האלו אתם עובדים יחד ברוזאלין? "כן", אומרת יעל בנחרצות.
"אני אגלה סוד - כשהיא מעירה לי הערות, אני פשוט שותק. וממשיכים הלאה", מספר יהודה. "ואנחנו לא ממשיכים את זה בבית", משלימה יעל את דבריו, "ולא ממשיכים את הבית פה. וזה בסדר וזה עובר", ממשיך יהודה, וזה פשוט לא נגמר. מ־8 בבוקר עד רדת הערב. ברוכים הבאים למופע הזוגיות של יהודה ויעל גבאי, הנפש החיה ובעלי בית הקפה והקונדיטוריה "רוזאלין" בעיר העתיקה בבאר שבע.
ההתחלה היתה בדור הקודם: רוז'ה ניהל מפעל מתכת, אלין ניהלה חשבונות, וכשפרשו הקימו ב־1980 קונדיטוריה של אהבה עם שמם המאוחד - רוזאלין. בתם יעל גדלה לתוך הקונדיטוריה, וכשיהודה פגש אותה הוא נשאב למשפחת רוזאלין, ומאז שניהם עובדים בקונדיטוריה הקטנה. יעל אופה את העוגות המפורסמות של המקום, ויהודה מגיש ומצחיק את הלקוחות.
איך אתם מתמודדים עם עולם שמשתנה כל הזמן?
"זה מאוד פשוט, אנחנו לא משנים שום דבר", אומר יהודה. "לטוב ולרע", ממשיכה יעל, "אנשים רוצים חלב סויה, מודעים לסוכר ורוצים קפה כזה". "אבל אנחנו לא משנים כלום", חוזר יהודה, "ולכן אנשים שבאים לכאן יודעים שהם יקבלו בדיוק את מה שהם מכירים. מישהו נכנס השבוע אחרי 20 שנה שלא היה בארץ ואמר 'זה לא ייאמן, זה בול אותו טעם שזכרתי!"
לא במקרה הסברינה של רוזאלין מככבת. כמו הפועל באר שבע, אנדרטת חטיבת הנגב או רוביק דנילוביץ', הסברינה של רוזאלין היא מוסד דרומי ליד הקפה, כל כך שגור ומוכר שקשה לדמיין דרום בלעדיה. לא רק מנתניה, מירושלים ומהערבה מגיעים המכורים לסברינה. עליה ועל העוגות גאוותם של הרוזאלינים. "תבוא היום, מחר, או לפני 20 שנה - זה בדיוק אותו הדבר".
יש כאלו שיגידו את זה כביקורת.
"תשמע, סברינה זה סברינה. אנחנו לא נעשה אותה מטופו או עם שמנת אחרת, או בלי סוכר. זה מה שזה, צריך לכבד את המסורת של הדבר. אם אתה רוצה, לך למקום אחר, יש מקום לכולם".
ולא משעמם אתכם לעשות אותו הדבר שוב ושוב ושוב?
יעל: "אני עושה הרבה דברים אחרים כדי לא להשתעמם - אני נטורופתית, מדקרת סינית, ולמדתי הדרכת טיולים לחו"ל". "בעוד שבוע יעל מדריכה באיטליה ואני מדריך במרוקו, במקביל", ממשיך יהודה.
ומי יעשה את הסברינה ויגיש קפה?
שניהם מצחקקים: "אחת לשלושה חודשים אנחנו סוגרים ונוסעים לעשרה ימים לחו"ל. אתה לא יכול לעבוד בלי סוף, אבל צריך את הנפש שלנו".
והילדים שלכם ימשיכו אתכם?
"אנחנו מקווים שלא", אומרים השניים כאחד, ויעל ממשיכה: "אנחנו ידענו לאיזה שעבוד אנחנו נכנסים, אני לא רוצה שהם יבחרו בזה. הילדים שלנו בהייטק ובניהול והם מרוויחים מצוין. אני עמדתי כאן ועשיתי עוגות שלושה ימים אחרי הלידה. זה לא חיים שאני רוצה לבנות שלי".
ולא חשבתם להתרחב - להביא עובדים שיעבדו במקומכם, לגדול, סניפים?
יעל: "זה לא אנחנו. כאן אני יודעת מה המוצר שאני מוציאה, שם אני לא יודעת מי עושה ואיך. ומה אני צריכה שמישהו יגיד לי ששם לא טעים כמו אצלי? זה לא מעניין אותנו". יהודה: "בן אדם צריך לדעת איך ליהנות ממה שיש לו. לכן אנחנו לא הולכים ומחפשים כל מיני תערובות פולים נדירים של קפה. זה אולי ידבר לאחד או לשניים, אבל רוב האנשים לא רוצים את זה. ואתה יודע מה - ליד מכונת האספרסו אני מחזיק גם קפה נמס הכי של פעם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו