מעניין לחשוב על הקונטרסט בין שני צדדיה של "עובדה" אמש (חמישי). כמו כריך תעודה מגזינית שמשני צדיו מעטפת חדשותית, את הכתבה הגדולה של בן שני אודות תהליך הפיכתם של מרב מיכאלי וליאור שליין להורים הקיפו דיווחים של איתי אנגל מקייב הממתינה להיכבש.
אלה הם שני צדדים מוכרים של תכנית התחקירים הוותיקה, וחיבתה של דיין וצוותה לאזורי קרב ולנעשה מאחורי הקלעים של מבצעים צבאיים ידועה, אפילו מאוסה מעט בשלב זה. אבל הניגודיות בין השניים בלטה במיוחד בתכנית של אתמול - שמצד אחד עסקה בנעשה שם ועכשיו, בקונפליקט צבאי שמעסיק את כל העולם כרגע (בעיקר כי עשויות להיות לו השלכות על כולו), ומצד שני הציגה סיפור אנושי מאוד, שבדרך פלא לא גלש אל מחוזות הקיטש.
הסיפור של שליין ומיכאלי מוכר. קומיקאי ואיש טלוויזיה חובר לאשת תקשורת בעבר ופוליטיקאית בהווה, לזוגיות נטולת ילדים שסמלה המסחרי הוא מגורים משותפים במונחי בניין, אך נפרדים במונחי דירה. מיכאלי ושליין הם המייצגים ההפוכים לחלוטין מהתא המשפחתי המקובל, לא מראים רצון כלשהו בצירופם של חברים חדשים לתא ומקפידים לענות בראיונות בחוסר חשק על שאלות בנושא כבר שנים. ואז, בשיאה של שנה בה היא הופכת לראשת מפלגת העבודה (ובהמשך גם לשרת התחבורה) והוא נפרד מתכניתו "גב האומה" וממציא את עצמו מחדש כסטנדאפיסט "בואו לצוותא", הם הופכים בערב אחד להורים. כלומר, בערב אחד עבור הישראלי הממוצע שאין לו כל מושג אודות הנעשה בחייהם האישיים.
זה היה יכול להסתיים כידיעה ניוזית מעניינת אבל לא חריגה מדי, לו לא הייתה שרת התחבורה מטיפה במשך שנים כנגד תעשיית הפונדקאות ורואה בה מערכת נוספת של ניצול נשים, הפעם לצרכי ילודה. רחם, עבודה, בקיצור.
זה לא שלא הכרנו את הסיפור החיצוני של ליאור ומרב. אבל ערך כתבתו של בן שני הייתה בעצם העובדה שהוא קיבל גישה יחסית חופשית אל ביתו של שליין, ציניקן לא חברותי במיוחד (כפי שהוא מעיד על עצמו כאן), שקנאי לפרטיותו ולא פותח את הבית בקלות למצלמות. אפילו אמא שלו לא בילתה זמן רב מדי בביתו, הוא מספר. ואף שהוא מתאר מה שהוא בסופו של דבר תהליך לא באמת חריג במיוחד של פונדקאות, שליין מספק מה שאוהבים לקרוא בתקשורת ובמיוחד בעובדה - "הצצה נדירה" אל מערכת היחסים שלו ושל מיכאלי.
מרגע שהתחילה, דרך תהליך החיזור הארוך שלו אחריה ("גבולות ההשפלה נמשכו מאוד בשנה ההיא", הוא מתאר בקסם רב, יש לציין), כשהכל מכוון, כך נראה, אל היום ההוא בו התקשורת דיווחה על מיכאלי כמי ש"שוהה בארה"ב בחופשה אישית" בזמני קורונה בהם הציבור "מצפה לדוגמה אישית, בעיקר משרי ממשלה".
שליין אינו מרואיין קל. הוא מבין טלוויזיה יותר מדי מכדי ליפול לקלישאות דוקומנטריסטיות, והוא ציני ומפוכח מכדי להתיימר להיות זה שמשחק על בלוטות הרגש של צופיו. הוא לא עשוי מהחומרים הללו, גם לא בת זוגו. לעתים במהלך השידור אמש עולה השאלה למה הוא בכלל העניק גישה לחייו הפרטיים עבור צוות תיעוד, וניכרת תחושה שכנראה זה לא קשור רק לצורך להסביר כיצד שינתה מיכאלי את עמדתה האל-הורית. גם הוא מודע לכך שלהגיד על הליך הפונדקאות שלהם שהיה "הכי פחות בעייתי שאפשר" זה, לצד הסברה וסוג של מירוק, גם סוג של מלכודת ליפול בה.
כן, גם אם הזוג ביסס קשרים עם קלסי, האם הפונדקאית, ומשפחתה, וראה כדבריו ש"אין ניצול". וגם אם מדובר באישה שמתגוררת בארה"ב (ולא, כמו ברוב המקרים, במדינת עולם שלישי). טענותיו של שליין אודות האופן בו וידאו ש"אין מצוקה" והאופן בו סיפר שפגש באלטרואיזם שלא נתקל בו קודם לכן, יכולות לספק לא מעט תחמושת עבור מבקריהם. אבל בסופו של דבר האובססיביים לדבר זה לא באמת ישכנע, והם כבר יחפשו סיבות להציג את מיכאלי כמי שיצאה ועשתה את הדבר שכל כך הטיפה נגדו. זו ביקורת לגיטימית, אגב, אם מתעלמים מדבר אחד חשוב. והוא שזה לא באמת עניינו של אף אחד.
צופי "עובדה" אמש לא נחשפו לליאור שליין שלא הכירו, גם לא פגשו בפן חשוף ואישי מדי של שרת התחבורה. זה עדיין אותו צמד תל אביבי שלא עסוק בלהתנחמד או לספר בפריים טיים על הזכרונות של האוכל מבית סבתא. אבל ערכה של הכתבה אודותיהם היא בעיקר באופן בו הבהירה שלעתים, אפילו רוב הזמן, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה מאחורי הקלעים ועל כן ולא צריכים למהר לשפוט. בתקופה בה מוסר הפך ערך עליון (בעיקר עבור אלה הלוקים בו), שבה אנשים פרטיים מותקפים ברשת ונתלים בכיכר העיר, בטח פוליטיקאיות ואנשים מוכרים, חשוב גם להציג צד אחר. לא של האנשים עצמם, כמו של הסיפור. ואורי, תינוק פג שעוד לא מלאה לו שנה, לא אמור להוות חרב פיפיות אלקטורלית טרם לידתו (גם אם יכל להביא בקלות שלושה מנדטים לאמו, כפי שמעיד אביו). והוא בטח לא צריך לעמוד במרכזה של סערה תקשורתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו