הכי כיף לאכול מול הטלוויזיה. זה תחביב נחמד מאוד, מזכיר את ההרגל העתיק של פופקורן בקולנוע. העיניים מרוכזות במסך, והמוח מעכל את החוויה הוויזואלית בזמן שהפה בולס ומרגיע את הבטן. אולם המציאות שלנו מבחילה, והחיבור בין אוכל לטלוויזיה די עיוות לנו את החושים.
אנחנו נוגסים בקציצות שמנוניות בזמן שבחדשות מראים סרטון של מטפלת מתעללת בתינוק, אנו בולסים המבורגר מדמם עם קטשופ מטפטף תוך בהייה בשידור של תיעוד פיגועים, דריסות ומעשי רצח, אנחנו מפצחים גרעינים ובולעים במבה מול סצנות עריפות ראשים ואונס בסדרות דרמה, אנחנו צופים בסרטון חידוש הנדרים של עידן עופר במיקונוס ולא מקיאים. האבולוציה האנושית מאפשרת לנו להסתגל בקלות לשינוי בסף העמידות שלנו, והיום כנראה כבר לא כל כך פשוט להגעיל אותנו.
• תגובות קשות לסרט אימה בנטפליקס
• בגיל 48: מת שחקן "המתים המהלכים"
• זה מה שחשבנו על החדש של טרנטינו
• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
אני זוכר היטב איך בילדותי בשנות ה-80 רצה שמועה על קלטת עם סרטון סנאף - כזה המתעד רצח אמיתי - שאפשר להשיג בכל מיני דרכים אפלות. בזמנו זה נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל היום לכל אחד יש בטלפון הסלולרי גישה למשהו כזה, ואף נורא יותר. דאעש עשו מזה קריירה. הפסיכופתים של ימינו שדרגו את זה לשידור לייב בפייסבוק של מסעות הרצח האלימים שהם מבצעים.
ואנחנו, כבני אדם שראו לאורך חייהם יותר מדי זוועות בשידור ישיר או מוקלט, כבר קהי חושים. איבדנו את הפרופורציות, נפרדנו מהתמימות, עיוותנו לעצמנו את רף הזעזוע. לכן, לרבים מאיתנו כבר אין היום בעיה לשבת לאכול מול המסך ולא לחוש בחילה מהזוועות באיכות HDשקופצות עלינו בלי אזהרה מתוכניות האקטואליה, סדרות הטלוויזיה, הסרטים או קבוצות הווטסאפ.
בפרק 3 בעונה הראשונה של "מיינד האנטר" ישבו שני גיבורי הסדרה, סוכני ה-FBI הולדן פורד וביל טנץ', עם אחד מהרוצחים הסדרתיים הכי מזעזעים בהיסטוריה האנושית - אדמונד קמפר. הם חלקו עימו מגש פיצה ובלסו בזמן שהוא סיפר להם בקור רוח איך ערף את ראשי קורבנותיו, כיצד הסתובב ברחוב עם ראש קטוע ומדמם מתחת לזרועו (ואז קיים יחסי מין עם גופותיהן - כולל זו של אמו). אגב, סיפור אמיתי לחלוטין. הם אוכלים ודנים באדישות בפרטים הקטנים, כאילו אין דבר כזה רף גועל אנושי.
הסדרה המופלאה הזאת חזרה בסוף השבוע לעונה שנייה (נטפליקס), והיא דווקא לא כוללת סצנות מבחילות ואיברים מרוטשים, אלא מציגה לנו דרך הסיפור שהיא מספרת ניתוח פסיכולוגי קר ומעמיק על הרוצחים הסדרתיים הכי שרוטים באמריקה. פורד וטנץ' עוברים בין בתי כלא בארה"ב, מראיינים דמויות של רוצחים כמו קמפר, ריצ'רד ספק, דיוויד ברקוביץ' ("בנו של סאם") וצ'רלס מנסון, ומנסים באמצעות שיחות איתם להבין את האופן שבו הם פועלים.
דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים") הפיק וגם ביים חלק מהפרקים, ואמנם "מיינד האנטר" היא לא סדרה שמתאימה לכל אחד, אך היא מסקרנת ומעמיקה, וגם מקפידה לשמור על אמינות מרטיטה בנוגע לאירועים ולדמויות שהיא עוקבת אחריהם. בעונה השנייה מתרכזת העלילה ברצח סדרתי של עשרות נערים שחורים באטלנטה של תחילת שנות ה-,80 ובלי לעשות ספוילר - זה באמת סיפור מטורף, והביקורת החברתית מאז בהחלט מתחברת למציאות הנוכחית.
אין ב"מיינד האנטר" מרדף בין טוב לרע במובן שאנחנו מכירים מסדרות פשע. המבט על הרוצחים הכי מזעזעים בהיסטוריה כלל לא שיפוטי; הגיבורים מסוקרנים מהם, מנסים להתחנף אליהם, מביעים אמפתיה, והכל על מנת לקרוע את המעטפת החיצונית שלהם ולהצליח להיכנס להם לראש. בקיצור, סדרה מצוינת לאכול מולה. בתיאבון.
"מיינד האנטר" - עונה ,2 נטפליקס
• קייטי פרי מואשמת בהטרדה מינית
• ההפקה הכי גדולה שנעשתה בישראל
• מעצבת: "הדוגמנית לי לוי ניצלה אותי"
• "האמת תצא לאור": האקס של דנה גרוצקי מגיב