"צריך לספר את סיפור הלוחמים היהודים"

הסרט "הגבורה" של הבמאית והיוצרת ציפי ביידר ישודר הערב ב־21:15 ברשת 13, והוא מציג את סיפורם של ארבעה לוחמים יהודים, פרטיזנים, שהתגייסו לצבא האדום ונלחמו נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. ארבעת הלוחמים הם ישראל רודניצקי (93), אברהם מיכאל גרינזייד (93), ברוך שוב (95) ושלום מגיד (96). 

לדברי ביידר הכל התחיל משיחת טלפון עם יוסי ורשבסקי, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10, שאמר שחייבים לספר את הסיפור של הלוחמים היהודים בצבא האדום. "גם אבא שלו לחם בצבא האדום, והוא חשב שצריך לספר את הסיפור של מיליון וחצי יהודים שנלחמו נגד הנאצים ונהרגו. מדובר באנשים מאוד מבוגרים היום, בני 90 פלוס ותהיתי אם יהיו כאלה מספיק צלולים כדי שיזכרו את הסיפור וירצו לשתף. התחלנו תחקיר ומצאנו מלא סיפורים. בסוף נשארנו עם הרביעייה המופלאה והמרגשת הזאת, שהתאהבתי בהם".

ארבעת המופלאים הם, כאמור, גרינזייד, יו"ר ארגון ותיקי הצבא האדום, שבשנת 2010 אף הדליק משואה; רודניצקי שכתב את הספר "אילו החלה מלחמת העולם יום אחד מאוחר יותר"; שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים ולוחמי המחתרות בישראל; ומגיד, שנפצע ארבע פעמים במהלך הלחימה במלחמת העולם השנייה, איבד את הראייה בעינו השמאלית וקיבל מדליית הצטיינות בקרב.

אחת הבעיות בעבודה על הסרט, לדברי ביידר, היתה המחסור בחומרי ארכיון. "ואז עלה הרעיון של איורים", היא מספרת. "החלטנו להמחיש את האירועים באמצעות איורים. שלחתי קטעי וידאו מהסרט למאיירת המדהימה יובל כרמי, והיא החזירה אותם בצורת איורים".

לדבריה, נקודת הפתיחה של הסרט שונה מזו של סרטי שואה אחרים. "הגיבורים של הסרט לא היו במחנות השמדה ולא נכנסו לתאי הגזים. הם היו ביערות, פרטיזנים, הם נלחמו, וכל מטרתם היתה לנקום בנאצים שרצחו את המשפחות שלהם. המנוע שלהם היה הישרדות ונקמה", היא אומרת. "הדבר שהכי הפתיע אותי היה שאשתו של ישראל רודניצקי סיפרה שהוא היה צורח בלילות. אנחנו שומעים הרבה על פוסט טראומה של חיילים שהיו בלבנון, במלחמת יום כיפור, אבל מי חשב במונחים של פוסט טראומה על יוצאי שואה. הדהים אותי שהיא סיפרה את זה, וגם הדהים אותי שישראל אמר שרק בחצי השנה האחרונה הוא סיפר לאשתו את כל הסיפור. 

"נדהמתי מהתעוזה שלהם, מהכוח ההישרדותי לעשות הכל בשביל לחיות, מהדרייב שהיה להם לנקום במי שרצח את המשפחה שלהם. הם היו כל כך צעירים, יותר צעירים מהבן הבכור שלי, יתומים בלי אחים. הם ירו באנשים חיים וחיו בתנאים בלתי אפשריים, וכל זה כשהם לבד. זה בלתי נתפש".

היה קשה לדובב אותם?

"לא, זה לא היה קשה. הם כאילו רק חיכו שילחצו להם על כפתור, ומרגע שהתחילו לדבר - הם לא הפסיקו. לשלום מגיד, למשל, היה יותר קל לדבר ברוסית. היה לי חשוב שזה יהיה בעברית, אבל בשלב מסוים הוא עבר לרוסית. התלבטתי אם לעצור אותו או לא, אבל הבנתי שיוצא משהו אחר כשאתה נותן לאדם לדבר בשפה הטבעית שלו, אז נתתי לו לדבר. יצאו לו שם המון סיפורים, בעיקר מהקרבות שעליהם היה לו יותר קל לדבר ברוסית. אחר כך נעזרנו בתרגום". 

בסוף הסרט מושמעת ביקורת כלפי המדינה והיחס שלה לשורדי השואה.

"ברוך שוב, שהיה יו"ר ארגון הפרטיזנים, דיבר על זה, והאמת שהיה לי קשה מאוד לשמוע את זה. הוא סיפר שהם נאלצו לסגור את הארגון כי המדינה הפסיקה לממן אותו. התלבטתי אם להכניס את זה לסרט, והעורך שלי, עדו בהט, אמר שחייבים להכניס. הסכמתי איתו. צריך לספר את זה, גם אם לא נעים לשמוע".

זה כבר סרט שלישי שאת עושה שנוגע בשואה.

"נכון, אני מחוברת לנושא. אבא שלי, שנפטר בשנת 1999, היה ניצול שואה ולא דיברו על זה בבית אצלנו. רק שנה לפני שנפטר הוא סיפר לי את הסיפור שלו. אז עכשיו אני מוצאת את עצמי מספרת סיפורים של אחרים".

• "מאז היציאה מהבית אני מקבל איומים על חיי"

• "מקווה שלנצח": אסיף אלקיים ומעיין אדם חזרו

• האמנים הגדולים בעולם במשדר חסר תקדים

• עם כפפות ומסכות: יאנה וציון עשו ברית לבנם

• מיוחד: הופעות, הצגות והפעלות לימי הקורונה