כמעט קשה להאמין, אבל הפעם האחרונה שבה "רוקדים עם כוכבים" שודרה בישראל היתה בשנת 2012. איכשהו תוכנית ששורדת כבר 30 עונות בארה"ב ו־20 בבריטניה - הסתפקה במחוזותינו בלא יותר משבע עונות, בטרם הותירה את הבמה למתחרותיה הוולגריות והקולניות יותר. לצורך השוואה (והיא עוד תשוב כאן לא מעט), "האח הגדול" רצה בישראל מאז 2008, "הישרדות" איתנו עוד משנה קודם לכן. ודווקא "רוקדים עם כוכבים", שזכתה לפופולריות רבה בארץ, השיבה נשמתה לבורא כבר לפני עשור. עשר שנים הן נצח במונחים טלוויזיוניים, ועל כן בכלל לא היה מובן מאליו ש"רוקדים" 2022, שעלתה אמש (ראשון) על מסכנו, תייצר באזז וסקרנות סביבה כפי שעשתה.
אולי זה קשור למנחה החדשה לוסי איוב, שאיכשהו הצליחה להתחרות בעצמה בערב השידור הראשון של התוכנית (בערוץ המתחרה בדיוק באותן שעות היא הנחתה את "המרדף"), ונחשבת פנים מרעננות בעולם ההנחיה. אולי זה קשור בליהוק הנכון, שבאמת הצליח להביא שמות גדולים ומעניינים אל הפורמט המוכר, ולא, נניח, ערימה של אושיות טלוויזיה ופליטי ריאליטי שמדלגים מתוכנית לתוכנית, כפי שעושות תוכניות ריאליטי אחרות שהוזכרו כאן לפני רגע. ואולי פשוט נמאס לנו מחבורת שופטים שמהווה את עיקר העניין על חשבון המתמודדים, חוקי המשחק ולעיתים אפילו הצופים. מריבות מעייפות בין חברי פאנל הן לא הדבר שלשמו נתכנסנו.
זה לא מקרי ש"רוקדים" ירדה משידור לא הרבה זמן אחרי שתוכנית כמו "דה ווייס" עלתה בישראל לראשונה. דמויות עם אופי, כריזמה ואמירה הן דבר חשוב בתוכניות פריים טיים, אבל כשביצועי המתמודדים הם רק תירוץ עבור השופטים להתנגח זה בזה, הפורמט מתעייף מאוד מהר. תשאלו, ובכן, את אנשי "דה ווייס".
זה בעצם השינוי המרענן הגדול של "רוקדים עם כוכבים" בגרסתה החדשה. נכון, דוד דביר משחזר כאן את תפקידו מימי "נולד לרקוד" ומככב בעמדת השופט האכזרי - תקן חובה בכל תוכנית מסוג זה מאז המצאת סיימון קאוול. אבל נותנים לו קונטרה בגזרת הביקורת שמות כמו רונה לי שמעון, אלי מזרחי ואנה ארונוב. האחרונה, אגב, עשתה מעבר חלק מעמדת רקדנית צעירה אל עמדת השופטת באותה תוכנית בדיוק שבה התגלתה לראשונה, ואם לתת לה ציון על המהלך, ניכר שהיא החליקה לתפקיד בצורה מושלמת. ארונוב מעניקה את התחושה שהיא בכירת שופטי הפאנל ועצותיה הן המקצועיות, הרהוטות והבונות ביותר. בפאנל השופטים של "הזמר במסכה", למשל, נראה שהשופטים הללו היו מתקשים להשתלב במפגן הצעקות של אופירה אסייג וצדי צרפתי.
האולפן של גרסת התוכנית החדשה מעוצב בטוב טעם. הוא פחות צעקני מקודמו ועדיין מעניק תחושת זוהר. הפספורטים, קטעי הווידאו שמציגים את המתמודדים החדשים, הם אותנטיים, קצרים וממוקדים, גם אם לא תמיד מדויקים. את יעל בר זוהר, כוכבת שפרצה לחיינו באמצע הניינטיז, מציגים כאן כ"דוגמנית של שנות ה־2000". השחקן משה אשכנזי התגלה אתמול כ"מייקל ג'קסון העכואי".
העובדה שהתוכנית מוקלטת הפעם ולא מובאת בשידור חי - מורגשת מעט (אין תחליף לריגוש ולמיידיות של תוכנית שמשודרת בלייב), אבל זה לא מקלקל את הריאליטי הכמעט ממלכתי הזה. פה לא מכריחים את הצופים לצפות בחבורת אנשים מעל גיל 14 דופקת על שולחן ודורשת לגלות "מי זה מי זה".
אם צפייה בתוכניות כמו "האח הגדול" מלווה תמיד בתחושה קשה של הרג תאים אפורים במוח, אז "רוקדים עם כוכבים" היא הקונטרה. היא הריאליטי שלא צריך לעקוב אחר כל תוכנית שלו ולא באמת משנה מי מודח ממנו. זו אולי לא מנת גורמה, אבל בהחלט מעדן שמכיל רכיבים תזונתיים שהגוף והנפש שלנו יכולים לעכל ולעבד בעדינות.
בין בהייה בג'קי אזולאי מטיחה עלבונות בחבריה לאי לבין ויכוח קולני בבית "האח הגדול" בין דנה רון לאורן חזן, יש משהו מרענן, כמעט תמים, בלצפות באלי אילדיס לבוש כמו ניאו מ"מטריקס", עובר תהליך ולומד לרקוד. קוראים לזה עידון, והטלוויזיה שלנו לא יודעת יותר מדי ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו