ב־1991 ישבתי במלון בקולורדו, וצפיתי בשידור חי בראיון שהעניק ביל קוסבי למגיש לארי קינג, ובו הקומיקאי האהוב מסביר לאחד המראיינים המשפיעים באמריקה מהו סם האונס ואיך יש להשתמש בו. מעבר לתזוזת אי נוחות קלה בכיסא, אני לא זוכר איזה משקע שהשיח הזה יצר, מה שמסביר את השינוי המבורך שעברנו מאז.
מי חשב אז שבשנת 2021 נדבר על אנס סדרתי עם יותר מ־60 מקרי אונס על החגורה שמתחת לסוודר הצבעוני שלו?
במיני-סדרת הדוקו "חייבים לדבר על קוסבי", שהראשון מארבעת פרקיה שודר אתמול (שני), הבמאי והקומיקאי השחור זוכה האמי, וו קמאו בל, מציב את עצמו בפרונט כדי לפצח את דמותו של קוסבי, ולנסות לענות על השאלה החברתית־פוליטית: למה רבים כל כך במשך שנים רבות כל כך העלימו עין מהטורף המיני הכי גדול שידע עולם התרבות עד היום?
ביל קוסבי, שאנחנו הישראלים מכירים, היה אב המשפחה ששילב ערכים עם פאנצ'ים וניסה לחנך את "משפחת קוסבי". בארה"ב הוא היה הרבה יותר מכך - אייקון תרבות שניפץ את תקרת הזכוכית באמריקה הלבנה, והפך לאב האמריקני האולטימטיבי, המחנך המשפחתי הלאומי, וכל זאת - בארץ האפשרויות הממש לא בלתי מוגבלות, אם במקרה נולדת שחור.
תקציר הפרקים הקודמים: פרשת האונס הראשונה של קוסבי התפוצצה מתישהו ב־2004, ואמריקה לא האמינה, או לא רצתה להאמין. ביולי 2015 כבר הופיעו על השער של ה"ניו יורק טיימס" תמונותיהן של 35 נשים, שסיפרו באומץ איך הותקפו מינית על ידי ביל קוסבי.
הבמאי בל, אפרו־אמריקני בעצמו, מעמת את הקהילה שממנה הגיע עם הנחת הסלב שקיבל הקומיקאי. בהמשך הוא מספר את סיפורן של NBC ושל תעשייה שלמה שהכסף עיוור את עיניהן, ואת קשר השתיקה המכעיס כל כך שהקוסבים יודעים לבנות סביבם.
הסדרה סביב קוסבי מבטיחה, ולפי הביקורות בחו"ל גם מקיימת, שהפער בין התדמית הנקייה והנערצת שלו לבין המעשים הבלתי נתפסים מלמד לאיזו תחתית אנושית כוכב־על יכול להגיע.
על סמך הפרק הראשון, הסדרה לא נראית כמו מסמכי הדוקו (המצוינים) על הארווי וויינשטיין וג'פרי אפשטיין. בל החליט לא להוליך את קוסבי אל עמוד תלייה בכיכר העיר - אלא לתת לעדויות הנשים שנפגעו להתנגש עם מפעל חייו והתדמית המצוחצחת שלו, כדי שנסיק מכך אילו הנחות סלב אנחנו מעניקים לאלו שסרחו.
בתחילת הפרק הוא שואל מיהו קוסבי, והתשובות המנוסחות באי-נוחות מלמדות כי אמריקה הפוליטיקלי־קורקטית עדיין לא רוצה לקרוא לו אנס סדרתי, חוץ מסטנדאפיסטית אחת שלא דופקת חשבון וקוראת לו "אנס שפעם הייתה לו תוכנית טלוויזיה".
בעוד וויינשטיין ואפשטיין פעלו בעיקר מאחורי הקלעים, לבמאי "חייבים לדבר על קוסבי" יש אוצר ביד, מה שמסתמן כהברקה של הסדרה: שורה של רמזים שפיזר קוסבי לאורך הקריירה, בסדרות הטלוויזיה, בסטנד־אפ ובראיונות שנתן, על דפוסי החשיבה והפעולה של הטורף שהתגלה בפנינו.
הפער בין המילים המשעשעות לבין המנגינה המזעזעת שמתנגת לנו היום, מבטיח רגעים מדהימים.
הסדרה עוסקת גם בשנים שבהן קוסבי כבר לא נראה על המסך, אך לקח לעצמו את תפקיד המטיף בשער והמחנך בשלל התבטאויות חברתיות, מעמדיות וחינוכיות, וכשהוא סיים - חזר לטפטף סם אונס לכוסות קורבנותיו ולבצע בהן את זממו.
קוסבי נשלח לכלא, אך לפני חצי שנה הגיע טוויסט בעלילה שישאיר אותנו בעניין עד הפרק הרביעי בסדרה: קוסבי משתחרר מהכלא בעקבות איזה קשקוש משפטי על איך ראיה לא נחשבת אם האנס התוודה בעסקת טיעון. אם זה לא היה עצוב, זה בטח היה מצחיק.
"חייבים לדבר על קוסבי", yes דוקו ו-HOT8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו