"סליחה על השאלה". פרספקטיבה אחרת על אנשים | צילום: כאן 11

תודה ששאלתם: "סליחה על השאלה" ממשיכה להאיר את עינינו

בעונתה השלישית, הסדרה עדיין מהווה תחליף לגיטימי לחינוך לסובלנות, לקבלה, והבנת האחר, שלצערנו איננו מקבלים בבית • עצוב שאנחנו צריכים תוכניות כאלה כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על האנשים שסובבים אותנו • הנקודה העצובה עוד יותר היא שהן מעטות כל כך

אם מישהו מרכיב רשימה של סדרות שכולם חייבים לראות - לא כעונש, חלילה, אלא כסדרות העשרה שהופכות את הצופה בהן, וכתוצאה מכך גם את סביבתו הקרובה, לטובים יותר - הרי הפורמט האוסטרלי "סליחה על השאלה" חייב להיכלל בה. עצם העובדה שהצפייה בתוכנית גם מרתקת ולא רק מעשירה, הופכת אותה ליחידת סגולה.

עבור מי שהעדיף לזפזפ בין הערוצים המסחריים במקום לבדוק מדי פעם מה קורה בתאגיד השידור הציבורי, נספר שמדובר בסדרה שעוסקת בשאלות שאף אחד לא מעז לשאול (אף שבפועל משתתפי התוכנית מגיבים על רוב השאלות שהם נשאלים ב"תמיד שואלים אותנו את זה"). כל פרק עוסק בנושא אחר, בדגש על אנשים מקבוצות שונות בחברה שרגילים להתמודד עם ביקורת, עם מבטים מבולבלים ועם חוסר הבנה בסיסי על מוגבלויותיהם או על מה שמבדיל אותם. הם נשאלים, ועונים בכנות מרשימה, שהופכת את השאלה ממביכה לטריוויאלית, פשוטה.

העונה השלישית של הגרסה הישראלית לסדרה תעסוק בחרדים, באנשים שחיו ברחוב ועוד. הפרק הראשון של העונה החדשה עוסק באחת הקבוצות שנדמה שדי נשכחה בחברה הישראלית - החירשים.

השאלות עצמן לא נוקבות מאוד, ולעיתים נראה שהתוכנית מכוונת לקהל הצעיר יותר (אף שלא כך המקרה - עבורם יש את "סליחה על השאלה - ילדים" בכאן חינוכית). אין שם שאלות בסגנון "האם אתה מרגיש מופלה לרעה בחברה?" או "עד כמה לדעתך המדינה אינה מותאמת לציבור החירשים?", אלא יותר שאלות בסגנון "כמה אתם שומעים?", "במה אתם יכולים לעבוד?", והשאלה שמתברר שכולם רוצים לשאול חירשים - "איך מסמנים קללות?".

אומרים שנשים בהיריון פתאום מבחינות שיש המון נשים הרות ברחוב. רובנו נוטים להתמקד באנשים שדומים לנו ולשכוח את האחרים - עד שהם מופיעים לנו על מסך הטלוויזיה או עד שאנחנו קוראים עליהם בעיתון. שם הסיפור הוא מודעות: אם הבחור החירש יצא לדייט עם בחורה שומעת, שכשגילתה על כך נטשה אותו באמצע המפגש בלי לומר מילה - ייתכן שהבחורה שראתה את הפרק ותיקלע לסיטואציה דומה תישאר כי זה פחות זר לה, כי היא ראתה את זה בטלוויזיה.

אפשר להתווכח שעות על תפקיד הטלוויזיה בחינוך, על משמעויותיו הרחבות. אפשר להתווכח, אבל נדמה שכיום זו הדרך הבטוחה ביותר ליצור שינוי. לצד כל אותם חתיכים ודוגמניות שבוהים בנו בתוכניות הריאליטי ובפרסומות, די בנתינת במה, בייצוג טלוויזיוני וקולנועי חיובי, לנכים, להומלסים, לאנשים קשיי יום - כדי לקרב אותם אל המיינסטרים, או לפחות לפריים טיים.

פרספקטיבה אחרת על האנשים שסובבים אותנו. "סליחה על השאלה", כאן 11

והרי מהו מיינסטרים אם לא שיקוף מעוות של המציאות - תפיסת הרוב כדוגמניות וחתיכים ששורצים בווילה מצולמת, כשל מעשה כולנו, אחרי הכל - נוסף על היותנו יפהפיים ומקסימים כמובן - גם יכולים להיות ג'ינג'ים או מכורים לפאזלים. "סליחה על השאלה" לוקחת את כל מה שנתפס בעינינו כשונה, מוזר או שולי והופכת אותו למיינסטרים בכך שהיא מסירה ממנו דעות קדומות באופן הכי פשוט, מקסים וכובש שיש. האם ידעתם שגם חירשים מסוגלים להתחבר למוזיקה, בדרכם? בעוד חלק גדול מהשומעים מתייחסים לחירשות כנכות פר אקסלנס, חלק גדול מהחירשים מברך עליה, כמו שסיפר אחד מהמרואיינים בפרק: "אני מאוהב בחירשות שלי". פוטנציאלית, כל אדם, מטף עד זקן, עשוי לראות את העולם קצת אחרת אחרי צפייה בפרק הזה, שלא נאמר - עשוי להיות אדם קצת יותר טוב, מכיל ופתוח, בעקבות הצפייה. נקודה עצובה אחת בכל הסיפור הזה היא שאנחנו צריכים תוכניות כאלה על המסך כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על האנשים שסובבים אותנו. הנקודה העצובה עוד יותר היא שהן מעטות כל כך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...