בשעה טובה נולדה לעדי אשכנזי סדרה חדשה בפריים טיים. היא מספקת שם ניתוח סמי פסיכולוגי של המין האנושי, משווה מסלולי חיים של ישראלים מגיל הרווקות ועד ימי הפנסיה, מראיינת דמויות על פי חתך גיל ומצב משפחתי, ומערבבת את האינפורמציה שאספה למופע סטנד אפ מול קהל. אבל רגע, מה זה השטויות האלה על סדרה חדשה, אם בעצם התוכן הנ"ל נשמע לנו מוכר? ובכלל, איך יוצא שכל התוכניות של עדי אשכנזי מרגישות כאילו היא כבר עשתה אותן קודם?
לסדרה החדשה שלה, שאמש הוקרן פרק הבכורה שלה, קוראים "שיטת אשכנזי", ונדמה לי שפיצחתי את השיטה. למעשה מדובר בשיטה שבה עושים אותו הדבר שוב ושוב, רק משנים את השם של התוכנית, וזה עדיין מצליח. איכשהו.
אין ספק שאשכנזי יודעת את העבודה, וגם מצאה פורמט שתפור עליה כדי להוציא דרכו את מרמור החיים בצורה זורמת וטלוויזיונית. בפרק אתמול, לדוגמה, היא טחנה עם חבריה אותן שיחות נפוצות על רווקים הוללים והורים צעירים, שמעה את התלונות הרגילות, והקפידה להציג את ההבחנות מנקודת מבט נשית מובהקת.
אבל אצל עדי אשכנזי טמון משהו שונה ואחר. היא באמת, אבל באמת, מצחיקה. הפאנצ'ים שלה מהודקים, ההגשה של הבדיחות מושלמת, העריכה מדויקת, הלוקיישן מעוצב בקפידה ממש כמו השיער שלה, שלא לדבר על התלבושות שהחליפה בקצב מסחרר ותמיד הותאמו רעיונית למרואיינים שישבו מולה. ב"שיטת אשכנזי" חשבו על כל פסיק ופיפס, אבל מה עם מחשבה יותר רחבה?
עדי אשכנזי היא אחת מהקומיקאים הכי מצחיקים בארץ, ועל כך אין ויכוח. מבחינת כישרון ושנינות, למשל, היא משאירה אבק לאדיר מילר; אבל בדרך למעמדה הנכסף בצמרת ההומור הישראלי ניכר כי שקעה לתוך המיינסטרים, וזה מגביל אותה. אם אשכנזי רק היתה מאפשרת לעצמה חופש להיות חתרנית, אם היתה מנסה לפרוץ עוד גבולות ולנפץ עוד תקרות זכוכית, היא היתה יכולה להיות אפילו יותר מצחיקה.