נכנסתם לפאתי מסעדת מישלן מפוארת. התרשמתם מהארכיטקטורה של המבנה ומהלבוש האותנטי של המלצרים, והתיישבתם סביב שולחן ערוך. אחר כך קיבלתם תפריטים מפונפנים, ובחור עוטה כפפה הניח קנקן מים במרכז השולחן. אין ספק, הגורמה זולג שם מהקירות, הריחות אקזוטיים והקנקן נוטף אגלי זיעה בצורתו המיוחדת. הקנקן צבעוני וייחודי, נראה עבודת יד, בטח מחירו בשוק מוגזם כמו המסעדה הזאת. איזה אחלה של קנקן. בתוכו שוכנים מים קרים מהברז וכמה קוביות קרח. כפי שאמרו מי שאמרו, אל תסתכלו בקנקן אלא במה שבתוכו.
כמו כל מסעדה פלצנית מהסוג המוזכר למעלה, גם "הדוב", הדרמה הקולינרית הסופר־מוערכת שעונתה השלישית עלתה אתמול בדיסני+, שמה יותר מדי דגש על לספק לצרכנים שלה הצהרה ארטיסטית כאילו חשובה; ולפעמים - והעונה יותר מתמיד - זה בא על חשבון האיכות של הארוחה. בקיצור, את העונה החדשה של "הדוב" לא מסיימים שבעים.
אתמול גם פורסמו המועמדים לקראת טקס פרסי האמי של השנה החולפת, ו"הדוב" קטפה לעצמה 23 מועמדויות - שיא חדש לסדרה בשנה אחת בקטגוריית הקומדיה. רק מה, "הדוב" בכלל לא קומדיה. היא רק גונבת פרסים לסדרות מצחיקות באמת. "הדוב", שעוקבת אחר סנדוויצ'יית כריכי בשר משפחתית בשיקגו (שהעונה כבר משתדרגת למסעדת גורמה בניהולו חסר הפשרות של שף כרמי), היא סדרה מורכבת, אפלה, קודרת, נוירוטית, חרדתית, ועוד ועוד. היא לא מצחיקה, והיא גם לא כמו שהייתה פעם.
אז עד שתעשיית הטלוויזיה תשכיל להפסיק לקרוא לה קומדיה נותר רק לנסות לנתח מה קרה לסדרה ואם, כפי שקורה המון בעולם המסעדנות, ההצלחה שינתה אותה והשתן כנראה עלה לה לראש.
ידוע כבר ש"הדוב" חודשה לעונה רביעית. אבל בהחלטה אמנותית חסרת משמעות בחר היוצר כריסטופר סטורר לאחד את הסיפור העלילתי של עונות 3 ו־4, כך שעשרת פרקי העונה הנוכחית הם למעשה חצי עונה, חצי סיפור. חצי ארוחה. "המשך יבוא", נכתב בסוף פרק הסיום, ואנחנו נשארנו רעבים.
אפילו כשהיא מתפזרת ונראית כמו מנה מרושלת שהכין בחופזה טבח שלא ישן שבוע, מתחבאים בעונה שני פרקי מופת ללקק את האצבעות. אחד מהם מתעסק במסע שעברה בחייה טינה לפני שהתחילה לעבוד במטבחים של משפחת רזאטו, בעוד השני מתמקד בשוגר שכורעת ללדת ועוברת מסע רגשי מטלטל. בדומה אגב לעונה הקודמת, שוב "הדוב" מרחפת לגבהים טלוויזיוניים דווקא כשהיא זונחת את העלילה השוטפת ומתרכזת בהתפתחות של דמות אחת בלבד.
גם בבינוניותה "הדוב" עדיין נראית ומתנהגת ומרגישה כמו סדרת איכות מהרמות הגבוהות ביותר שיש. אפשר לעוף על הצילומים והביצועים, להתרשם מהחשיבה הקולינרית המעמיקה, מהתזזיתיות הקולנועית שמתכתבת עם הפרעות הנפש של הדמויות, או מדיאלוגים משוננים והבחנות על החיים. יחד עם זאת, במבחן הטעם זו כבר לא אותה התחושה שהרגשנו בנגיסה הראשונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו