הראיון הכפול שהעניקה הניצולה מייה שם למהדורות השישי של רשת וקשת פתח חלון הצצה מבהיל למה שהחטופות הישראליות עוברות בשבי. הצופה הישראלי רק השתוקק להכיר אותה מקרוב ואולי לסגור איזשהו מעגל הקלה עם הצעירה שהתמונה שלה הפכה אותה לסמל הסוגיה שקורעת את כולנו - והוא קיבל אותה צלולה, מרגשת ובעיקר מורמת ראש. "אין בעזה דבר כזה אזרחים חפים מפשע" הוא כנראה המשפט שדיברתם עליו כל סוף השבוע, אחרי שתיארה איך כל בני משפחת המחבל, כולל האישה והילד הקטן, השתתפו בחדווה בהתעללות ובהשפלות בכל ימי השבי.
אני יכול להמר, וזה ניתוח אישי בלבד, שתחושות הכאב מהתיאורים שהעלתה מייה נמהלו גם אצלכם בתחושת ההקלה המועטה כי היא לא עברה פגיעה מינית בשבי חמאס. אבל סוף השבוע של מייה היה גם יום הסיקור סביב פרסום התחקיר של ה"ניו יורק טיימס" בנוגע לזוועות האונס של 7 באוקטובר. ושם מתכתבות הזוועות עם התובנה של מייה - וזה עוד כשהאולפנים בישראל לא באמת יכולים לצלול אל הפרטים עצמם.
תודה לאל שהחשש המתבקש ממה שיכולה לעבור צעירה יפהפייה בשבי אנסי חמאס הסתיים במקרה של מייה שם "רק" בחודש וחצי של פחד מתמיד. "זה לשבת עם מחבל שיושב שעות ואונס אותך בעיניים", היא מספרת איך גם במקרה שלה האונס היה מעבר לפינה, ולא קרה רק בזכות העובדה שמעבר לפינה עמדה אשתו הקנאית, שכנראה הצילה אותה מגיהינום עמוק יותר.
כשהמראיין שי גל שואל את מייה מה היתה אומרת, היא עונה בחיוך "אני לא רוצה לנבל את הפה" - וכשמגיע מייד אחריה האייטם סביב מעשי האונס, מתגלה כי הפאנלים הטלוויזיוניים כולם עדיין לא מצאו דרך איך לא מנבלים את הפה אבל כן מתווכים את שואת הנאנסות וחילול היהודיות במסיבה ובקיבוצים.
במהדורת שישי של 13 עוד ישבה בפאנל אמא של חטופה, ב"אולפן שישי" לא הצליחה גם דפנה ליאל למצוא את הדרך ונאלצה להסביר כי לא כדאי לתאר את הגילויים "כי אנחנו עדיין בשעת הצפייה המשפחתית", אבל האמת היא שבנושא הזה גם בשיבוץ בשעות של אברי וארז לא נמצאה הדרך לתאר את הזוועות.
דווקא היכן שלא שודר הראיון, ב"שישי עם מואב ורדי", התראיינה ענת שוורץ, אחת העיתונאיות שעבדו על התחקיר ב"ניו יורק טיימס", וסיפרה מה עשו אזרחים עזתים - "מדובר בנשים עירומות, ידיים כפותות באזיקונים, כפופות, עם שלולית של דם, חתכים של סכינים וכריתת איברים". גם התיאור הגרפי שלה לא מתחיל לספר את הפשעים נגד האנושות שעברה החברה הישראלית.
האולפנים שבויים במלכוד 22 שקשה לצאת ממנו: מצד אחד, סוגיית החטופות עדיין איתנו ובלתי מתקבל על הדעת לתווך לצופה את הזוועות האמיתיות. מצד שני, פרסום התקשורת הזרה מחזק את הסיפור הישראלי ואת ההצדקה שהם מייצרים להשמדת חמאס על כל המחיר שמגיע איתה. ההבנה כי "אין אזרחים חפים מפשע" לא פוגשת על המסך הישראלי את הסיפור הבאמת מזעזע של מעשי האזרחים לצעירות ולנשים הישראליות, חלקם תוך סאדיזם מעוות וחולני אל מול קרובי משפחותיהן כדי להשיג אפקט נוסף של השפלה וטרור.
נוצר מצב מדהים שבו את ההסברה הישראלית בסוגיית האונס עושה דווקא התקשורת הזרה, כשהציבור הישראלי לא מודע כלל לממדי הזוועות.
גילוי נאות: הכותב משמש לעיתים כפנאליסט בערוץ 14 ובכאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו