בתקופה האחרונה נהיה מפחיד לא רק לחצות במעבר חציה או להתווכח על חניה, אלא בעיקר נהיה מפחיד לצפות בטלוויזיה. סרטוני סנאף, פיצוצים, מכות, יריות ודקירות - אלימות מוקרנת בלופ אינסופי, וללא שום סינון או מחשבה על ההשפעה שלה על הצופים.
כתוצאה מכך מתגברות חרדות, הפחד מתפשט, ויותר אנשים שואפים להיות גיבורים ולשלוף. "ככה ישנתי בלילה - עם אקדח מתחת לכרית", הסבירה מישהי בכתבה ב"אולפן שישי", שנתנה תוקף להתחמשות נשים החוששות לחייהן. התופעה הוצגה כנורמטיבית, ומוזיקת הרקע שליוותה אותה אומצה מהסרט "קיל ביל". באנג, באנג. המערב הפרוע כאן, אז מה הפלא שטרנטינו מרגיש פה בבית.
לטלוויזיה אין באמת רצון להרגיע את הבהלה. להפך, היא מעצימה אותה. שלשום שלף גיא פלג סרטון ויראלי המתעד שליפת סכין ואקדח בכביש, הקרין אותו ב"אולפן שישי" והשתמש בו כדי להצביע על אובדן משילות משטרתית. אף שמדובר באירוע מלפני שנה וחצי, כפי שהבהיר פלג בשידור, לחדשות 12 לא היתה בעיה למחזר אותו כדי להבעיר את השטח.
לפני 30 שנה שר אביב גפן: "סרטי אהבה משודרים מאוחר, אבל אלימות בכל שעה מותר" - והמצב רק החמיר. מכירים את הוויכוח על כוחה של אלימות בסדרות ובסרטים, שלכאורה נותנת השראה ומדרדרת את הנוער? אז גרוע בהרבה, ונורא פי כמה, מה שמשדרים היום בתוכניות האקטואליה. "כל כמה דקות מחליפים נושא, אבל התמה נשארת - אלימות. איך הפכנו למדינה כל כך אלימה?", רטנה שלשום גלית גוטמן בתוכנית הבוקר, ומייד המשיכה לעוד אייטם על אלימות.
בשביל רייטינג נגררים בערוצים לעיסוק מתמשך באלימות. פחד וחרדה ממגנטים צופים, ולכן הסנאף פותח מהדורות, כתבות על ארגוני פשע הופכות עבריינים לסלבריטאים, בכל תוכנית מראים כלי נשק או דנים בלגיטימציה להרוג - והכל בשעות שהילדים מול המסכים.
האלימות הלא מצונזרת מקהה את חושינו למראות הללו, וגם ההגדרות מאבדות פרופורציה. "הטרור הפנימי", כינתה זאת קרן מרציאנו, כשעל המסך התנוססו תמונת רצח וכיתוב ענק "זה גם טרור!". בערוץ המקביל קראה לזה אילה חסון "טרור בכבישים". כעת, אחרי שנרמלנו שיח על "מוות למחבלים ומוות לטרוריסטים", אז הסאבטקסט הוא שבעצם מותר לירות בכולם - ומעכשיו כל אחד צריך לדאוג לעצמו. ככה מעודדת התקשורת התחמשות המונית.
את המצב ניתן להגדיר במילה "תהליכים". הולכים אל הלא נודע, צועדים בדרך הבטוחה להיות ארה"ב - עם הצפה של נשק זמין, שמניב תחושת ביטחון אישי מזויפת ומגביר את כמות אירועי הירי. "צריך אדם טוב עם אקדח כדי להגן מפני אדם רע עם אקדח", ינמקו התומכים, אבל מוות הוא לא הפתרון. מוות הוא הבעיה.
