דמיינו אתכם יושבים בכיסאות שופטי תחרות סדרות, צופים ברצף בכמה פרקים של "ריקוד האש", ורק אז שופטים אותה. כזה צ'אנס מגיע ליצירה של רמה בורשטיין-שי, לפני שהרגלי הבינג' וחוסר הסבלנות שלנו לסדרות איטיות יגרמו לרובכם לנטוש אותה.
הקהל הישראלי, בוגר "שטיסל" ו"המורדת", יודע להיסחף אחר עולמם של אלו שחיים מעבר להרי החושך, והפעם מחכה לו מפגש אחר עם העולם החרדי: איטי, כבד, מעיק - ודווקא הוא החידוש המרענן.
בורשטיין ("למלא את החלל") אמרה באחד הראיונות כי "המסע הוא לכיוון האור, אבל בדרכו עובר בתהומות החשיכה". בפרקים הראשונים תתקשו לצעוד איתה בתהומות שהזכירה, אבל האור יתגלה ממקום אחר: מאור הפרוז'קטור שהיא מפנה אל הנושא המקורי "רבי של נשים".
פייגי היא נערה חרדית מוכת גורל, ומוכה על ידי אמה, שמוצאת יחד עם עוד נשים בקהילה תקווה ונחמה ברב שלה נתן. הוא רב עמוק ומכיל, שמאבד את אביו האדמו"ר ואת הזכות לרשת את מעמדו בעקבות קשר בעייתי עם אחת מהנשים שנשבו בקסמו.
היא קורבן של החיים, הוא קורבן של עצמו ויצריו, שבזכות מגנט הכלה והבנה רגשית שהוא טעון בו, נשים נואשות ממשיכות לראות בו אור בקצה המנהרה. "ריקוד האש" לא קרובה להיות ריקוד, היא צעידה איטית בתוך עלילה איטית עוד יותר, כאשר לא פעם הסצנות מזכירות קינוחי פרווה - אבל זה חלק מהחן שלה.
ועכשיו ליהודה לוי שבחדר: סדרה עם המחותן השווה ביותר של עולם המשחק הישראלי מבטיחה הרבה. כאן היא מקיימת חלקית - אל תצפו ליהודה של "איש חשוב מאוד", עם החיבור האותנטי לרגש ולטקסט. בסצנות מסוימות הוא מתעלה לרמות הגבוהות שאנו מכירים ממנו, באחרות העמיסו על יהודה שלנו טו מאצ' דיאלוגים על תעצומות הנפש ומשמעות הקיום, עד שקשה להאמין שזהו עולם התוכן בין רב לבין צעירה - וזה מה שמפיל לא מעט סצנות.
אבל דברים טובים קורים למי שמחכה (חוץ מהסצנות של נועה קולר), וב"ריקוד האש" יש איזה עונג שמגיע עם הזמן, שלא כדאי לפספס.