רננה רז: "יש אנשים שמפחדים להביע צער על ילדים שמתים רק כי הם ערבים"

"ילד מלחמה", המופע החדש של רננה רז, מתייחס לאירוע שהתרחש ב־2015. הוא יוצג במסגרת כנס "משחק/מלחמה" של תיאטרון הקרון, שעוסק במלחמה שמתרחשת בימים אלה - אבל את מקורותיו אפשר למצוא כבר ב־2014, ואפילו הרחק ב־1991, אז התמודדה רז באופן מודע עם הקונספט של מלחמה בפעם הראשונה בחייה.

"אם אני ממש רוצה ללכת אחורה, אני חושבת שהכל התחיל בחוויות שלי כילדה במלחמת המפרץ", מספרת הכוריאוגרפית והרקדנית על החלק שלה ב"משחק/מלחמה", כנס תרבות לילדים בתקופה של משבר, שייערך ביום רביעי הקרוב.

"היה לי רגע מאוד משמעותי במבצע צוק איתן, כשהבת שלי היתה בת 3. שמענו אזעקות, שלפתי אותה מהמיטה ויצאנו לחדר המדרגות, יחד עם כל השכנים. אני זוכרת שפתאום הבחנתי שמתפשטת לי בגוף מין תחושת חמימות, מין נעימות כזאת, ושאלתי את עצמי: למה זאת התגובה הפיזית שלי באמצע איום של רקטות? ואז הבנתי שבעצם הסאונד של האזעקה וההסתתרות בתוך חדר מזכירים לי את מלחמת המפרץ.

"כשאני חושבת על מלחמת המפרץ, אני נזכרת בה במין נוסטלגיה חמימה כזו, משפחתית, אף על פי שזו היתה מלחמה. הייתי אז ילדה, ולא הבנתי בדיוק מה זה אומר. ישבנו כל המשפחה בחדר האטום וצפינו ב'זהו זה!', והבנתי שקורה פה משהו מאוד מטריד, ושיש לי איזה חיווט לא הגיוני במוח בגלל היותי ישראלית. ואז התחלתי לחשוב על החוויות הגופניות שאנחנו זוכרים ממלחמות, ועל הקשר שבין מלחמה ליצירה, וכמובן - על הזיכרונות של הילדים בתוך זה".

הילד שהפך לדימוי

אל החיבור הבלתי הגיוני בין ילדים למלחמה הצטרף זיכרון נוסף ומוכר למדי, בדמות התמונה המזעזעת של הפעוט הסורי מ־2015, שנמלט מארצו עם משפחתו בסירה באירופה וטבע, וגופתו ונסחפה לחוף הים בטורקיה.

"היה לי בראש את האימג' הזה של הילד הסורי, שהוא כמעט דימוי מרוב שהוא מחריד", היא אומרת. "זה פיוטי. הוא נראה כאילו הוא ישן על שפת הים. לצערי, מלחמות מולידות דימויים שנצרבים לנו בתודעה. לרוב הם של ילדים, ואני חושבת שלא סתם זה נצרב עמוק".

הוא מזכיר את הקורמורנים המכוסים בנפט במלחמת המפרץ.

"נכון, זה קישור ממש יפה. גם הם יצורים חסרי אונים שנקלעו לסיטואציה הזו ושילמו את המחיר הכי כבד. אז העבודה שלי התחילה מהתמונה של הילד הסורי. אני רואה מין בובה של ילד ישן - ואז דווקא הבמה או היצירה הופכים את הדימוי הזה ומשנים אותו. הילד מתעורר, הוא לא נשאר לשכב שם, ואז הוא בבית ופתאום יש רוח וגלים. הוא רואה את אבא שלו ורץ לכיוונו.

"המלחמה מפקיעה מאיתנו את השליטה בחיים שלנו באיזשהו אופן. ואני, כיוצרת, יש משהו בכך שאני המאסטר של מה שקורה. במובן מסוים אני יכולה לתקן את העולם דרך הדבר הזה".

היצירה הזו היא למעשה גם התמודדות עם טראומה.

"נכון, אבל אני לא חושבת שזה נעשה באופן מודע. כשהתחילה המלחמה הנוכחית, התמונה הזו כל הזמן צצה לי במחשבות. וכששחר (מרום) ואורנה (גרנות), עורכי הכנס, סיפרו לי עליו, אמרתי לעצמי: יש פה הזדמנות לפרק את הדבר הזה ולהבין למה הוא ממשיך לרדוף אותי.

"אני אפילו לא יודעת להגיד מה יצרתי - זו לא הופעה, לא הצגה ולא הרצאה. זה יותר כמו הצצה לזרם תודעה שיש לי לגבי מחשבות שאני מאמינה שהן משותפות להרבה מאוד אנשים בימים אלה, לגבי ילדים ומלחמה".

הרגשת שיש למופע ערך תרפויטי עבורך?

"אני לא יודעת אם הוא הוציא לי את הילד ההוא מהמחשבות. לצערי ולכאבי הרב, עוד ילדים התווספו למעגל הזה. אני חושבת על הילדים שנהרגו במג'דל שמס, אני גם עובדת עם ילדים מניר עוז ומבארי, ולצערי אני מרגישה שאנחנו מכניסים עוד ילדים לתוך המעגל הזה, גם ילדים בעזה.

"יש אנשים שמפחדים להביע צער על ילדים שמתים רק כי הם ערבים, ואני לא רוצה להיות אדם כזה. אני רוצה שתמיד יכאב לי על ילדים שמתים. אנחנו צריכים להתעקש להיות בקשר עם אנושיות בסיסית, ולאפשר לעצמנו לכאוב את הדבר הזה".