בשנים האחרונות, עוברת להקת ענבל תהליך של מציאת זהותה העכשווית בשדה המחול הישראלי. הלהקה, שהוקמה ב-1949 על ידי שרה לוי-תנאי, כדי להציג את הריקוד התימני דרך חיבורו לעקרונות של מחול תיאטרלי אמנותי ולגישה מופעית מודרנית, נאבקה במשך שנים רבות כדי לצאת מהתיוג המקובל של "מחול אתני" ו"פולקלור". משנת 2016 מעצבים יוצרים עכשוויים את ההווה של הלהקה, והרפרטואר הנוכחי שלה משקף מגמות כוריאוגרפיות עדכניות, לצד שיח על מסורת ומורשת.
את הדרך המשותפת עם "ענבל" החל עמנואל גת - מהכוריאוגרפים הישראלים הבולטים במחול העולמי - שיצר ב-2021 את "סוזן", ובימים אלה מתקיימות הרצות הבכורה של עבודתו השנייה ללהקה - "קריית גת". שמות העבודות מצביעות על עצמן כנקודות ציון הקשורות לגת עצמו, מעין רפלקציה שמאירה על המהלך שהחל ליצור כאן.
"ל'סוזן' לא החלטתי לקרוא ככה. איכשהו הגעתי להופעה של נינה סימון (בפילהרמוניק הול בניו יורק ב-1969, שאותה הפך גת לפסקול העבודה; ע"ס.), ואחד השירים שהיא שרה בהופעה הזאת היה 'סוזן' של לאונרד כהן. זה עשה לי חיבור, כי 'סוזן' בסיפור שלי הוא המקום, המוסד, הפעם הראשונה שנכנסתי לסטודיו והתחלתי לרקוד. 'קריית גת' הייתה המשך לאופן המחשבה הזה. בשנים האחרונות לפני שעזבתי עבדתי בקריית גת על פרויקט של הקמת מרכז כוריאוגרפי, שמכל מיני סיבות לא צלח, וזה היה גם אחד הדברים שדחפו אותי החוצה".
"קריית גת" נפתחת בקטע תנועתי של הלהקה שמתפרק לרצף של סולואים, ונבנה בהדרגה להתקבצות מחודשת של הרקדנים בסיום. מהלך זה עשיר במעברים בין תנועה להשהיות, אור והצללות, ובעיקר - קשב, המון קשב: של הרקדנים למוזיקה ולעצמם כקבוצה, ושל כל רקדן פנימה לגופו.
הדרך שבה עבד עמנואל גת על "קריית גת" מהדהדת את החשיבה העכשווית על כוריאוגרפיה ותהליכי יצירה שרווחת באירופה, ומזוהה גם עם עשייתם של חלק מהיוצרות והיוצרים העצמאיים בארץ. בבסיסה מונחת הסכמה לוותר על החלטות מקדימות: "אין לי שום אלמנט בעבודה שמונח כנקודת מוצא. כל הדברים שצצים מתהווים ומופיעים מתוך התהליך", הוא אומר.
כפועל יוצא מכך, גת גם נמנע מלהגדיר בכותרת מחייבת את החיבור בין "קריית גת" ל"סוזן", אף ששתי העבודות מוגדרות כחלק מטרילוגיה, שתושלם בשנה הבאה. "הרבה פעמים אני עומד מול השאלה על מה העבודה, ואני לא מוכן לצמצם אותה. כדי שהיא תהיה על משהו, היא חייבת להיות על הכל ועל כלום. אני חושב שהקשר הוא תוצר של העובדה הפשוטה שאני עושה אותן ללהקת ענבל, בקונטקסט הישראלי הזה וביחס לסיפור שלי, ושאני עושה אותן ברצף. זה מספיק כדי לחבר ביניהן. אני סומך על התהליך שהוא מייצר את ההקשרים מתוך עצמו".
למעשה, הבחירה לא לסגור את העבודות במסגרת כוריאוגרפית או רעיונית מחייבת, הופכת אותן במידה רבה לאורגניזם חי שמצוי בהתהוות תמידית - גם אחרי שהעבודה גמורה. לדברי גת, "העבודה שלי מול הרקדנים היא לפתוח להם את טווח האפשרויות, ולגרום להם להבין את האחריות שיש להם בקבלת החלטה, והם בכל פעם צריכים לדייק אותה ולהיות בתשומת לב למה שקורה היום. הם קשורים אחד לשני, וכל הזמן יש מתח בין הקבוע למשתנה. העבודה לא אמורה למצוא את הצורה שלה. אני נזהר שהיא לא תמצא. מה שאני משכלל זה את הפוטנציאל, לא את התוצאה".
נראה, עם זאת, כי דווקא מתוך שחרור המתוכנן והמובנה, החוטים הפנימיים ביצירותיו של עמנואל גת מצליחים להיטוות באופן אורגני, מתוך האינרציה הפנימית של כל עבודה, אך גם בראי היחסים שמתהווים ביניהן על רצף הזמן. ההחלטה לפתוח את "קריית גת" במקום שבו "סוזן" מסתיימת, למשל, צפה אצל גת מתוך התנסות אקראית לגמרי במציאת ההתחלה שהייתה חסרה לעבודה, כשם שרק דרך התהליך של "קריית גת" התקבלה ההחלטה ליצור טרילוגיה.
תובנות אינטואיטיביות כאלו הציפו מטענים נוספים במפגש עם הקונטקסט הספציפי של להקת ענבל: כשבוע לפני הבכורה, החליט גת כי הפסקול של "קריית גת" יורכב משתי סונטות של בטהובן ומשני שירים של אבנר גדסי. את "נפרדנו כך" השמיע במקרה באחת החזרות ("כולם מכירים את זה מהרדיו"), ובעקבותיו התוודע ל"אהבת הדסה", שהחיפוש אחר מילותיו גילה לו כי השיר נכלל במוזיקה שכתב מרדכי סתר ליצירתה של שרה לוי-תנאי ללהקת ענבל, "תיקון חצות".
ההפתעה שבגילוי היא זו שדייקה אותו עבורו: "אם הייתי יודע את זה לפני, נגיד, בחיים זה לא היה נכנס לעבודה, כי אני מאמין שזה כל כך מקטין את הטווח של האפשרויות. אבל זה קרה. למדתי שאם אתה קשוב לתהליך, מה שקורה תמיד מעניין, ותמיד גם ייצור רפרנסים והקשרים שהם רלוונטיים באיזשהו אופן".
ערב לפני המופע הראשון, עם זאת, העבודה החליטה אחרת, וגת הבין כי היא מבקשת להיסגר דווקא עם "נפרדנו כך", שאיתו גם נפתחה. "אהבת הדסה" נותרה כתובה בתוכנייה, כמו מזכרת לחומרים שמהווים חלק מהיצירה, גם אם אינם מתקיימים בצורתה הסופית שהיא, כנראה, סופית רק בינתיים.
במידה רבה, אפשר לקרוא את "קריית גת" כמעין "כתם רורשאך כוריאוגרפי" של ענבל היום, וזאת למרות הבחירה המודעת של גת להניח בצד את ההיסטוריה המורכבת של הלהקה ולא לעסוק בה. "זה קשור לשאלה לאן אתה מסתכל - קדימה או אחורה", גת מסביר, ובמידה רבה גם מצליח למקם פולקלור ומורשת ב"עיניים" עכשוויות. "הרבה פעמים, המבט במחול הוא אחורה - הייתה לנו גרסה מושלמת, אנחנו מכריזים עליה כרשמית, וכל הזמן כשנעבוד אנחנו נרצה לחזור לשם. אבל אם אתה מסתכל עכשיו על מה שקורה - המבט מוביל אותך למקום אחר לגמרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו