לא ממש קשה להבין למה מבחינה היסטורית ישראל תמיד הושפעה יותר מהמתרחש בארצות הברית מאשר באנגליה. חרף הקרבה הגאוגרפית, ההוויה המקומית בציון תמיד הרגישה קשורה יותר בדוד סם מאשר במלכה אליזבת, ולא חסרות לכך שלל סיבות בתת המודע הקולקטיבי התרבותי שלנו, מהמלחמה במנדט הבריטי ועד הפטרונות של מי שמוגדרת כידידתנו הקרובה ביותר בעולם.
עם כל הכבוד לחיבה הישראלית לפיש אנד צ'יפס, החך הישראלי לא ידע נפשו מרוב אושר כשרונלד מקדונלד, הליצן המקריפ השני בחשיבותו התרבותית אחרי "זה" של סטיבן קינג, תקע יתד בישראל של אמצע שנות ה-90'. תמיד אהבו פה יותר את קלינטון מאשר את טוני בלייר, והחבר'ה מאסקימו לימון פינטזו יותר על הדוד מאמריקה מאשר על הידיד מלונדון.
באופן הגיוני, הייתה לכך גם השפעה על ההעדפות התרבותיות שלנו. הסמית'ס ודפש מוד הם אמנם פטישים ישראליים פופולריים, אך חיבה אליהם מעידה לרוב על אנינות טעם מוזיקלית יותר מאשר העדפת ההמונים. אואזיס, בלר, סוויד ופאלפ היו תופעה כאן ממש כפי שהיו בכל מקום באמצע הניינטיז, אבל איפה הם מבחינת המעמד האייקוני בעיניו של הישראלי הממוצע לעומת נירוונה ופרל ג'אם. וגם אם הבנות בשכבה שלכם אהבו את גארלי בארלו, מארק אואן וחבריהם לטייק ד'את (הבאמת נהדרת, ממרחק הזמן), ההופעה של החבורה הבריטית בישראל לא עוררה את גלי ההיסטריה שליוו את הופעותיה בארץ של הבקסטריט בויז, המקבילה האמריקאית בקטגוריית להקות בנים. מה שהגיע מאמריקה תמיד קרץ יותר לעין הלבנטינית, ועם כל הכבוד לסנסציות פופ בריטיות מהעשורים הקודמים כמו קייטי פרי או רובי וויליאמס, בסיס המעריצים שלהם בארץ תמיד היה קטן יותר בהשוואה לשמות כמו ביונסה או ג'סטין טימברלייק.
הייתם מצפים שמשהו ישתנה במשוואה הזו עם כל עניין ה"כפר הגלובלי הקטן", שבשלב זה כבר מרגיש יותר כמו דירת שותפים צפופה ונטולת פרטיות. אבל באופן מעניין – בכל הנוגע לטעם שלנו בתרבות פופולרית מה שהיה הוא, ובכן, מה שקורה עכשיו. ובדיוק בגלל זה כולם מדברים היום על בילי אייליש (הנהדרת, כן?) ולא על מישהו שכל העולם רואה בו אייקון ענק, ובישראל מופיע בעיקר במדורי רכילות חו"ל או אופנה. קוראים לו הארי סטיילס וכן, כותב שורות אלה נמנה היום עם תומכיו הגדולים ביותר, גם אם בהתחלה היה נדמה לו שמדובר בסוס טרויאני. ככה זה כשאתה מתמודד עם יוצא וואן דיירקשן, להקת הבנים המצליחה והמשמעותית ביותר בעשורים האחרונים, שסיימון קאוול רקח במוחו השטני. איכשהו, תדמית הפופ-סטאר המהונדס והמלוקק תרדוף אותו לכל מקום אליו יגיע, תטיל צל כבד על כל אספירציה אמנותית ומוזיקלית ותגרום למביני עניין מטעם עצמם לחשוד בו. זה קרה לג'ורג' מייקל, זה לא פסח על רובי וויליאמס, זה קורה גם לו.
אבל בניגוד לאחרון (ועוד נחזור אליו בהמשך), הארי סטיילס מודע לעברו, לא מנסה בשוב שלב להתכחש אליו, ומתייחס אל OD (ראשי תיבות אירוניים משהו) בעיקר כבסיס אם, פאזה ראשונית ממנה אפשר להירתם על המטאור הקרייריסטי אליו הוא קשור כרגע, מבלי לנסות לטעון לשווא שהוא אף פעם לא ראה בה בית. או כמו שהוא עצמו אמר ממש לא מזמן, במונולוג שפתח את האירוח המוצלח שלו בתכנית "סאטרדיי נייט לייב": "הייתי פעם בבוי בנד. עכשיו אני במאן בנד. איזה כיף יכול היה להיות אם החברים מוואן דיירקשן היו פה עכשיו, אבל הם לא".
אבל סטיילס (ויסלח לנו זאין מאליק – הראשון לקרוע את מרקם ההרכב העדין ממנו באו שניהם) נמצא אלפי שנות אור מאלה שהקיפו אותו עד לפני מספר שנים. וזה לא קשור רק למראה המצודד או לרומנים המתוקשרים עם שמות כמו טיילור סוויפט (שבסוף, כמו טיילור סוויפט, כתבה עליו שיר). אלה הם רק מעטפת עבור מי שבכפיפה אחת מייצג באופן מדויק את רוח הזמנים, ומצד שני הוא הומאז' לכוכבי פופ, ואפילו רוק, שבאו לפניו.
כי כשהארי סטיילס בוחר לטשטש את גבולות המגדר הגרדרובי שלו וממצב עצמו כאייקון אופנה לגברים, נשים וכל מה שביניהם – הוא בעצם תוצר של התקופה. הוא מקועקע כולו משל היה קלישאת רוקסטאריות גברית משנות ה-80' וה-90', אבל הוא באותה מידה נשי ומעודן ומדגמן צבע לק שונה על כל אחת מציפורניו. הוא משאיר את המיניות שלו מעורפלת ועונה בהתחמקות על שאלות בנוגע להעדפותיו במיטה, אבל יוצא רק עם נשים מפורסמות ונוצצות.
אם נשים לרגע את היצירה בצד (וגם היא מתקדמת למקומות פחות בוסריים עם כל אלבום שיוצא. בכל זאת, הבחור יהיה בן 26 רק בעוד כמה ימים) – אם לא מוזיקלית אז לפחות רעיונית – הארי סטיילס מנתב אליו כיום את רוחו של פרינס, נניח. או אפילו, וסליחה על ההשוואה ומה שייתפס על ידי רבים כלא פחות מכחילול קודש – אפילו דיוויד בואי. כן, קראתם נכון. האנדרוגיניות של זיגי סטארדאסט, הזיגזוג הלא מחייב ז'אנרית בין רוק ופופ.
הראיון עם זיין לואו
ב-"Fine Line", האלבום החדש והמצוין שלו, סטיילס הוא ההמחשה החיה של השעטנזיות המוזיקלית שאפיינה את העשור האחרון במאה הנוכחית. רגע אחד הוא יכול להישמע כמו גוטייה ב-"To be So Lonely", באחר - למשל כמו בשיר הנושא של האלבום - אם לא הייתם יודעים שמדובר בשיר של סטיילס הייתם מסוגלים להאמין שמדובר בג'סטין ורנון, א.ק.א בון איבר האהוב והמוערך. הוא נושא את הדי אן איי של ג'סטין ביבר ופול סיימון ביחד, וכמה שזה נשמע סוטה - את הכל הוא כותב ומגיש בקלילות טבעית לחלוטין. מאין חוסר מאמץ – שלפעמים כן, גם יכול להתפרש כחוסר בגרות או בשלות מוזיקלית.
הזכרנו מקודם את רובי וויליאמס ויש סיבה לכך, מעבר לעובדה שגם סטיילס פרץ את גבולות ההרכב הסכריני בו התפרסם וכבש את העולם עם להיט פופ לפנתיאון (הבלדה "Sign of the Times" היא במובנים רבים מה ש-"Angels" היא לוויליאמס). לפני שני עשורים לקח רובי את כל מה שלמדנו על כוכבי רוק וניתב אותם אל מחוזות פופיים יותר. הוא היה מתוסבך, ניהל יחסים סוערים עם נשים, קפץ בין דיכאון אחד למשנהו, היה מאוהב בעצמו רגע אחד ובשני קרס מרוב שנאה עצמית. החיבה שלו לסקס, סמים ורוקנ'רול הכריעה אותו לעיתים.
אבל הארי סטיילס הוא יליד דור אחר. רציתם לדעת למה אלכס טרנר הוא הרוקסטאר האחרון, וכל מי שנשארנו איתו הם אלה שהיו כאן לפני כן? ובכן, בשלב מסוים דור צעיר שלם התפכח מאותה קלישאה חבוטה. יחד עם הרוק מתה גם האסתטיקה הרעיונית שלו, ובמילים אחרות – אם תהיתם לאן נעלם הכוכב הג'אנקי מלא האגו, הפוזה והתיעוב העצמי אחרי שפיט דוהרטי ואיימי ווינהאוס לקחו אותו אל מחוזות האקסטרים – זה רק אומר עליכם שאתם כנראה מבוגרים מדי מכדי להבין. הוא, איך נאמר, כבר לא מגניב. בעיקר כי בין כל רסיסי הגלאם והסכנה היו לא מעט נשמות אבודות ששילמו על התנהלות חסר אחריות של שנים. אבל סטיילס? לא, הוא כוכב פופ-רוק מסוג אחר, כזה שמסרב ליפול בלשונו, לא ממהר להעליב אוכלוסיות שלמות ונאמן לכללי ה-PC גם מבלי לדבר על כך או לנפנף בהם יותר מדי. הוא לא מדבר בשנאה על העבר, מסוגל להשתתף במשחק טלוויזיוני שלם עם האקסית קנדל ג'אנר ולצלוח אותו בחן רב, להתראיין בשיא הרצינות אצל עיתונאי המוזיקה המוערך זיין לואו, ומצד שני לתת לג'יימס קורדן לזרוק אותו על מעבר חצייה, להופעה של מספר שניות אל מול נהגים חסרי סבלנות שרק מחכים שהרמזור יתחלף.
עם קנדל ג'נר אצל ג'יימס קורדן
זה עדיין לא אומר שהוא גאון מוזיקלי. הוא לא. בהחלט יש לו עוד לאן להתבגר ולשאוף, וחוסר האחידות התוכני בין שיריו יכול לבלבל גם את מי שייגש אליו עם הכוונות הכי טובות בעולם. אבל איפשהו בין ביבר הפרובלמטי, כוכבי היפ-הופ שעושים המון רעש וקעקועי פנים, זמרות פופ וולגריות וסנסציות טיק-טוק עם אורך חיים ממוצע של דקה – הארי סטיילס הוא דוגמה לאיך אפשר עדיין ליצור מבלי להתחייב לז'אנר אחד. סמן של איך לא לתת לזה לעלות לך לראש, לתעל אליך רוחות גדולים מהעבר ולעשות זאת בצניעות, פשטות והמון, נו כן, סטייל.
• "הכוכב הבא": שמישהו יעצור את אסי ורותם
• מהי הסדרה הכי נצפית בנטפליקס?
• הכל על "האח הגדול" במקום אחד