אוקיי, זו לא רשימה של השירים המצליחים ביותר של השנה וגם לא של המושמעים ביותר שבה. בעולם שבו בכל יום משתחררת לרשת כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, אין באמת טעם להכתיר, לדרג ולנסות לקבוע אבסולוטית את פסגת היבול האמנותי של השנה החולפת. ועל כן, סיכום שנתי זה בעיקר משקף את דעת כותבו.
הוא לא מכיל יותר מדי פופ מצעדים (שכדרכו נוטה להישכח או להתנגן בעיקר במסיבות או בתוכניות רדיו מבוססות תמה שנתית), כמו שהוא מתמקד בשירים שבהחלט יכולים להפוך לקלאסיקות מהסוג שיתנגנו בבית, באוזניות, בראש ובלב שלכם הרבה אחרי ש-2021 תהיה זיכרון רחוק.
על כן, לפניכם רשימת עשרת השירים הטובים והיפים ביותר על דעת כותב שורות אלה, או פשוט עשרה שירים מצוינים מהשנה החולפת, שבתקווה ימשיכו איתנו עוד הרבה אחרי. אין טעם להתווכח איתה, מקסימום לתת לה צ'אנס.
אזכורים ראויים של שירים שלא נכנסו לרשימה, אבל לגמרי יכלו למצוא את עצמם בה: "Stop Making These Hurt" של הבליצ'רז - בגלל המפגש בין מילים עצובות לסינטיסייזר אייטיזי; "Flying on the Ground" של נואל גלאגר - כי הוא מתוק ואף אחד לא שם לב אליו בכלל; ו-"Levitating" של דואה ליפה, פשוט כי הוא ממש כיפי. כן, גם זה מותר לפעמים, מה קרה?
"Easy on me" של אדל
כן, זו לא תהיה רשימת סיכום סוף שנה בלי סינגל הקאמבק של אדל, שסימן את שובה לחיינו ואת אלבומה הראשון מאז "25" מ-2015. שש שנים זה המון זמן להתגעגע, והזמרת הבריטית בהחלט ידעה מה היא עושה כשהיא (ואנשיה, יש להניח) החליטה לשחרר מכל שירי האלבום דווקא את הסינגל הזה, ההו-כה-אדלי במהותו. גם אם לא מדובר בשיר שלגמרי מייצג את האלבום כולו (ב-"30" מתנסה המוזיקאית בשלל סגנונות וצורות הגשה חדשות), ניכר שאחרי תקופה כל כך ארוכה, למעריצים הגיע לקבל בלדה גדולה מהחיים מהסוג של "Hello". "תהיה עדין איתי, עדיין הייתי ילדה", שרה בו אדל לגרוש שלה אחרי פירוק נישואיהם, אבל גם לקהל הרב שלה - שהמתין המון זמן, בעודו חוזה בה משנה צורה פיזית ותודעתית ומקבל אותה מעט שונה הפעם, אבל לא פחות פגיעה.
"Arcadia" של לנה דל ריי
עוד שיר של לנה דל ריי שנשמע כמו שיר של לנה דל ריי? ובכן, כן, אבל עוד מדבר טוב לא יכול להיות רע כל כך. אחרי שלל דחיות, שחררה באוקטובר הזמרת האמריקנית את אלבומה האחרון "Blue Banisters" לא יותר משבעה חודשים אחרי "Chemtrails over the Country Club", אלבומה הקודם והנהדר. אבל חודש וחצי לפני כן קדם לו סינגל ראשון לא פחות ממשובח. כמו לא מעט שירים של הזמרת, גם כאן קליפורניה היא דמות מרכזית, ודל ריי משווה בו את גופה למפה של לוס אנג'לס, מן מטאפורה לאופן שבו העיר וכל שהיא מסמלת טבועים בה.
מדובר בבלדת פסנתר עצובה שמוביל קולה הצלול של דל ריי, במה שיכול להיחשב כאחד השירים היפים והבוגרים שלה. הזמרת בת ה-36 נשמעת כאן מפוכחת לאחר דרך ושנים ארוכות בתעשיית המוזיקה האמריקנית. המושג "ארכדיה", שמשמש בשירה לתיאור מקום הרמוני ויפהפה, הוא תיאור דו-משמעי של עיר המלאכים עבור דל ריי: מצד אחד היא חלק מהווייתה ומהיצירה שלה, המוזיקלית והאסתטית כאחד; מצד שני, הזמרת שנולדה כאליזבת גרנט מנהלת עם העיר יחסים מורכבים, כמי שחוותה את צדדיה הרעים ונכוותה ממנה לא אחת, לאורך המסע הארוך שלה אל פסגת תעשיית המוזיקה. בעולם של יצירות (ואולי אם לדייק - יציאות) פופ טובות ונכונות לזמנן, ב-"Arcadia" של לנה יש משהו על-זמני.
"Jail" של קניה ווסט וג'יי זי
תגידו מה שתגידו על השנה החולפת של קניה ווסט, ובהחלט היה מה להגיד (מההתמודדות המופרכת לנשיאות ארה"ב, דרך מסע הקידום ההזוי של אלבומו החדש ועד הפרידה המתוקשרת מקים קרדשיאן), אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח - האיש יודע לכתוב שירים. ולראייה "Jail", שיתוף הפעולה המצוין שלו עם ג'יי זי, חבר וקולגה, שהוכיח שוב כמה קניה יוצר ענק, כזה שמביא אל השירים שלו אלמנט נדיר במוזיקה של היום, ושמו "בהילות".
כי "כלא" כבר משניותיו הראשונות מרגיש כמו שיר אפי, גדול, מונומנטלי. כאילו כל רגע הולך להתרחש כאן משהו עצום, ותחושת הדריכות שעולה בנו כבר בפתיחתו לא מתבררת בהמשך כבהלת שווא. קשה להתעלם מכך שקניה משלב פה בין היפ-הופ לריף של רוק, אפילו מטאל יש שיאמרו, ויוצר הכלאה שאמנם לא כולם אהבו (לא מעט מהמבקרים ממש בזו ל-"Jail" עם צאתו), אבל ישנם לא מעט שרואים בו הרצועה החזקה ביותר ב-"Donda", אלבומו האחרון והכפול של הראפר. אם ההמשך של "Watch the Throne", האלבום המשותף של ווסט וג'יי זי מ-2011 יישמע כך (בהנחה, כמובן, שעצם קיומו אינו רק אסופה של שמועות מטרילות), אז בהחלט יש הרבה לחכות לו.
"Leave the Door Open" של סילק סוניק
במציאות משוגעת כמו זו שזימנו לנו השנתיים האחרונות, היה נחמד לקבל פתאום משומקום הפתעה נעימה, בדמות סינגל שמרגיש כאילו הוא שייך לזמנים אחרים. סילק סוניק, שיתוף הפעולה המגה מוצלח בין ברונו מארס ואנדרסון פאאק, הפגיש אותנו עם וייב וצליל סבנטיזי וינטג'י (אבל בהפקה מודרנית), אשר היה פרומו נהדר לאלבום שלם שכולו מחווה לענקים הגדולים של הסול, ה-R&B וה-Fאנק. "השאירי את הדלת פתוחה" הוא בדיוק השיר הרומנטי, השרמנטי והחלקלק שלא ידענו שמגיע לנו השנה.
"Dustland" של הקילרז וברוס ספרינגסטין
ממש בתחילת הקיץ יצא לעולם שיתוף פעולה שלא ברור איך לא נרקם עד כה. הקילרז, מהשמות הבולטים בגל ריבייבל הרוק של תחילת המילניום, אמנם כבר לא מייצרים המנונים כאילו השנה היא 2004 (ככה זה כשחלק גדול מהסאונד שלך מבוסס על גיטרות ופאתוס - מושגים כמעט בזויים במוזיקה הפופולרית של היום), אבל מי שממשיך לעקוב אחריהם יודע שעדיין מדובר באחד ההרכבים האנרגטיים והמרגשים יותר בסביבה.
החיבור שלהם עם ברוס ספרינגסטין, מוזיקאי שהיווה עבורם השפעה לאורך כל הקריירה שלהם, נראה טבעי, כמעט מתבקש, נוכח כל מה שצוין כאן עכשיו. ואז הבוס שמע את "A Dustland Fairytale", שירה של הלהקה מ-2009 שמספר את סיפור נישואיהם של הורי הסולן ברנדון פלאוארז, והחליט שהוא רוצה לשיר אותו יחד עם החבורה הוותיקה מלאס וגאס. התוצאה היא גרסה נהדרת ומשודרגת לשיר קיים, בתוספת אנרגיה ספרינגסטינית מתפרצת. המפגש בין שני הכוחות האלה ילד שיר שאולי לא עשה רעש כמו שהייתם מצפים ממנו, אבל וואו, איזה בלגן הוא עשה בלב למי שהתמסר לו.
"White Dress" של לנה דל ריי
היא שוב? כן, ללא ספק. ככה זה כשאת מוציאה שני אלבומים מצוינים בשנה אחת. חלק מהשירים שבהם מתערבבים בראש, ואחדים מהם בכלל לא זכורים כשירים שיצאו בשנה הקלנדרית הנוכחית, אף שהם לחלוטין תוצר של 2021. זה הסיפור של "White Dress", הסינגל הלא פחות ממכשף של לנה דל ריי, שבישר באביב את בואו של "Chemtrails over the Country Club", האלבום העכשיו-לפני-אחרון של האמנית הפורה הזו, ואשר איכשהו הצליח לגרום לנו להעריך אותה אפילו יותר.
זהו השיר שפותח את האלבום ומסמן את הקו התוכני של כולו - לא שהיינו צריכים עזרה בלנחש במה יעסוק אלבום של לד"ר, ובכל זאת. דל ריי חושפת פה זיכרונות קשים של תמימות שנסדקת לה בדרכה אל כוכבות-על. פלאשבקים של מלצרות ודברים איומים שעושים בגיל 19, עוד כשהווייטס טרייפס היו רותחים, רק במטרה לקבל הכרה ולבנות מחדש אגו פצוע. מכשף, כבר אמרנו?
"Driver's License" של אוליביה רודריגו
קצת מצחיק לחשוב שאת שיר טיילור סוויפט הטוב של השנה לא הוציאה טיילור סוויפט עצמה. עם כל הכבוד לגרסת עשר הדקות שסוויפט הוציאה ל-"All too Well" (ויש כבוד), את בלדת שיברון הלב האולטימטיבית של השנה הוציאה כבר בינואר אחרת - אוליביה רודריגו, זמרת בת 18 אנונימית יחסית. בלא הרבה יותר מליווי של פסנתר, מתארת רודריגו סיטואציית קבלת רישיון נהיגה טרי, ושימוש במיומנות החדשה לצורכי סיבוב כאילו-אקראי ברכב, במטרה לחלוף על פני בית של אהוב שעזב.
"רישיון נהיגה" הוא לא שיר מורכב או מקורי מדי, אבל הוא עושה את מה שלא מעט יוצרי ויוצרות פופ שכחו איך לעשות - וזה לפרוט על מיתרי הרגש ולגרום לכל מי שמאזין להם להזדהות, אם לא עכשיו אז לפחות פעם אחת בחייו. ניכר שלא רק בכותב שורות אלה נגע השיר המתקתק והעצוב הזה, כי כבר עם יציאתו הוא שבר שיא של ספוטיפיי למספר ההאזנות הגבוה ביותר ביום אחד (לשיר שאיננו סינגל חג), ואחד נוסף, כשיר שהואזן הכי הרבה פעמים בשבוע צאתו בספוטיפיי ובאמאזון מיוזיק. השיר הפציע במקום הראשון במצעד של הבילבורד, והפך את רודריגו לאמנית הצעירה ביותר ששיר ראשון שהוציאה נכנס היישר למקום הראשון בטבלה. בקיצור, אם אתם לא מכירים אותו זה הזמן לתת לו האזנה. ואולי להכין איזו ממחטה או שתיים.
"Bad Habits" של אד שירן
קצת לפני שהקורונה נכנסה לחיינו וחירבה כל חלקה של שפיות כפי שהכרנו אותה, אד שירן הודיע שהוא פורש ממוזיקה. סוג של. בשלב ההוא הכוכב הבריטי כבר הותיר את חותמו על עולם המוזיקה, והיה נראה שאחרי כמה שנים רצופות של שיגור להיטי על אל תחנות הרדיו ועלייה מטאורית אל פסגת עולם הפופ העולמי, כבר לא היה לו ממש להוכיח. לפחות מוזיקלית, כי ברמה האישית ניכר שלזמר, שאז עדיין לא היה בן 30, היו חסרים עוד כמה חלקים כדי להרכיב את פאזל האישיות שלו, המורכבת משהו יש שיאמרו.
שנתיים מאוחר יותר הוא הפציע עם "Bad Haits", סנונית ראשונה מתוך "=", עוד אלבום עם שם מעצבן שהקליט, וניכר שגם אחרי שהשקיע את השנים האחרונות בטיפוח נישואיו והורותו הטריים, הקסם השירני עדיין שם. "הרגלים רעים" בעצם עוסק בתקופה בחייו של הכוכב שקדמה להתיישבותו המשפחתית. הוא מתאר שם שלל רוטינות שאנשי חיי לילה יכירו היטב: ממסיבות ארוכות מדי במועדונים אפלים, דרך המשיכה לנרקוטיקה ועד אכילת דברים שעם קצת שיקול דעת צלול ניתן היה להימנע מהם. שירן מביט בשיר הזה על חייו הישנים, כנראה ממקום שמח ושלו יותר, ומתוך הבנה שמדובר באורח חיים הרסני. והוא עושה זאת בסאונד שנות-שמונימי שמזכיר מפגש בין מייקל ג'קסון לדה וויקנד. איכשהו, גם אחרי הפסקה ארוכה, שירן עדיין כותב להיטי פופ קליטים ומידבקים יותר טוב מרוב הקולגות שלו.
"Fallen Fruit" של לורד
יש מי שרואה ב-"Fallen Fruit", הסינגל הרביעי של לורד מתוך אלבומה האחרון "Solar Power", שיר שבו היא פונה לחבריה המפורסמים ומבקרת בו את חיי הזוהר שלהם. וזו יכולה להיות פרשנות הגיונית לשיר הבאמת נהדר הזה, שנייה רק לזו המתבקשת יותר. כי נראה שהזמרת הניו-זילנדית, שבילתה את רוב ימי הסגרים של השנה שעברה בשלל איים טרופיים ומבודדים, למעשה פונה כאן בשם בני דורה לדורות הקודמים, שהזניחו את כדור הארץ והורישו להם פלנטה יד תשיעית במצב קטסטרופלי.
הסינגל, שיצא בנובמבר האחרון ממש בסמוך לוועידת האקלים העולמית, הוא אולי היפה שבשירי האלבום החדש של היוצרת הצעירה, לא מעט בשל ההפקה שלו שמשלבת בין האקוסטי לאלקטרוני, ומשלבת הרמוניות קוליות שנותנות לכל העסק תחושה של שיר מקליפורניה הסיקסטיזית.
"Happier than Ever" של בילי אייליש
"רוקנ'רול בצורתו המודרנית", "קול של דור" - בילי אייליש נושאת עליה בגיל 20 כבר לא מעט תארים, והאלבום השני שלה, "Happier than Ever", שיצא באמצע הקיץ, הצליח לא לגרום לכל קושרי הכתרים למיניהם לחזור בהם. אחרי הצלחת הענק של אלבום הבכורה שלה, יש מי שחיכה לאייליש בפינה כדי להגיד "תראו, אמרנו לכם. היא לא הדבר שעשיתם ממנה". אבל אייליש ואחיה ושותפה ליצירה פיניאס, הצליחו להוכיח שיש בהם יותר מחומר להצלחה של רגע.
ב-2021 שחררה אייליש אלבום ארוך, מוצלח וכן - בוגר יותר, כמאמר הקלישאה. הוביל אותו שיר הנושא שלו - שמתחיל קטן (כמו רוב שירי האסופה המגה אינטימית הזו), ומתגבר לכדי קרשנדו של זעם וייאוש, מובל על ידי צרחה של אייליש שמבקשת ש"פאקינ' רק תניחו לי", וכולה מלאת כעס, יצר, דיסטורשן ויופי.