חבר להקת משינה חושף: "הייתי במצוקה, זה זעק ממני"

אגדה שהיתה באמת: כבר 40 שנה שלומי ברכה הוא חלק ממשפחת משינה, ולצד חבריו ללהקה סיפק לא מעט להיטים שהתקבעו בפנתיאון המוזיקה הישראלית. במקביל, הוא שיתף פעולה עם יוצרים נוספים, הפיק אלבומים לאחרים והוציא שני אלבומי סולו. לאחרונה הוא חזר להופיע עם משינה בסיבוב הופעות חדש, "נוגעים בשמיים" - וכעת, לראשונה בחייו, הוא יעלה לבמה לבדו, רק הוא והגיטרות שלו, בלי להקה או נגני ליווי.

זה יקרה במסגרת מופע חדש, שהוא גם חגיגת יום הולדת, ב־20 במארס בזאפה מידטאון תל אביב, שבו יתארח גם השף אליעד פלד במסגרת "שף אנד שואו". במופע חשוף ואישי, ברכה יספר על תחילת הקריירה, על הפגישה עם יובל בנאי, וגם על מאחורי הקלעים של השירים שכולנו מכירים.

"בזמן הקורונה ישבתי בבית, ופתאום החלטתי לקחת את הגיטרה ולצאת להופיע עם אקוסטית מול אנשים. זו היתה בשבילי תגלית מדהימה", ברכה חוזר לנקודה שבה הכל התחיל. "דרך זה, בפעם הראשונה הבנתי מה כתבתי ומה עשיתי.

"מנגינות אני כותב בקלות, טקסטים כתבתי כי היה צריך. כשהכרתי את יובל בצבא הקמנו להקה, ולא היו לנו שירים. בגלל זה התחלתי לכתוב, ואז גיליתי שהשירים בעצם מספרים את הסיפור של החיים שלי ושל המדינה באותו הזמן, סוג של יומן זמן מוזיקלי. כשאת מורידה את כל המוזיקה מסביב לשירים ומשאירה את השיר עירום, הוא מקבל משמעות נוספת של הרגע שבו הוא נכתב, עומק נוסף".

חמש שנים עברו מאז הקורונה, למה בחרת לעלות עם המופע הזה דווקא עכשיו?

"הרגשתי שבמוזיקה עשיתי הכל. אני מנגן בלהקה הכי מצליחה בארץ כבר 40 שנה. כתבתי, הלחנתי, עיבדתי והפקתי, הופעתי על כל הבמות בארץ, ממקומות קטנים ועד פארק הירקון מול 50 אלף איש. אבל לבוא ולבצע את השירים בעצמי, גם מאלבומי הסולו שלי וגם ממה שכתבתי מתחילת דרכי במשינה ועד היום - זה דבר שעוד לא עשיתי. לא הייתי בעמדה של זמר, בפרונט. זו התנסות שעניינה אותי, וגם מאוד הפחידה אותי, והבנתי שבעצם אני יכול לשיר כמו שאני מדבר ולספר את הסיפור שלי.

"בין השירים במופע יש גם הרבה סיפורים מאחורי הקלעים, למשל השיר 'דני', שיש מאחוריו סיפור שלם על החבר הזה, או 'רני בפריז', שבו אני אומר 'דורי בניו יורק', וזה על דרור, החבר הכי טוב שלי, שבשלב מסוים טס לאירופה ולאמריקה ולא ראיתי אותו הרבה זמן, אז כתבתי לו שיר געגוע. החלטתי להעניק לעצמי את המופע הזה כמתנת יום הולדת, והחברים במשינה מפרגנים, ומובן שכולם מוזמנים".

אבא לבן לוחם

בשנה האחרונה ברכה הוא בעיקר אבא לבן לוחם, ואת החששות והפחדים שהורים רבים מכירים הוא הצליח לבטא בשני שירים חדשים שהוציא בתקופה האחרונה. הראשון הוא "היי זה אני", שיר מחאה אמיץ, שבו הוא שר: "יש לי ילד בג'באליה לא רוצה מדליה / אתה עם הפמליה". בשיר השני שהוציא השנה, "כחול לבן", הוא מדבר על הזוגיות עם אשתו: "בואי עכשיו לכאן / אל תצאי זה מסוכן / את תמיד יודעת מי אני / חורף, מלחמה, ארץ אדומה".

"ב־5 באוקטובר הבן שלי סיים מסלול ביחידה מובחרת, ב־7 באוקטובר הסעתי אותו בחזרה לבסיס, ובצהריים הוא כבר היה ביישובים בעוטף. משם הוא היה שנה בעזה, שלושה חודשים בלבנון וחודש בסוריה. כשאתה מביא ילד לעולם אתה שומר ומגן עליו, אם אתה לידו ואם מרחוק, וכשהילד נמצא במלחמה - אין לך דרך להגן עליו. זה סוג של רולטה שאין לך שליטה עליה, וזה מטלטל.

"משינה לא הופיעה שנה שלמה מאז פרוץ המלחמה, והייתי חייב להיות בתנועה ולפרוק את היצירה שלי, כי זו היתה שנה קשה לי ולאשתי. אז את 'היי זה אני' כתבתי במקום ללכת לפסיכולוג. שפכתי את הרגשות שלי החוצה בשיר, ולשמחתי קבלתי המון תגובות מהורים שיש להם ילדים בצבא, וזה חיזק אותי. הייתי במצוקה, היה לי צורך, וזה זעק ממני".

אחרי ההפסקה גם משינה חזרה לבמות, אבל ההופעות בימים אלה הן לא כפי שהיו.

"נכון. יש לנו מופע בשם 'נוגעים בשמיים', שמציין 40 שנה למשינה, מאז שאני ויובל הכרנו בצבא, בצריף הטירונים של התותחנים. חבר'ה תמימים מאוד שהקימו להקה ורצו לכבוש את העולם. משהו השתנה בעולם באופן כללי, ואנחנו לא באותו מקום. הארץ שלנו לא חזרה לעצמה, וכמו שיש אנשים שפורקים לחצים בספורט - יש אנשים שבאים להופעות כדי להתפרק. אנחנו מתאימים את עצמנו למצב ונותנים להם להתפרק, להתחזק ולמלא את המצברים. האווירה היא אחרת, ואנחנו מותאמים לה. משינה ביחד כבר 40 שנה, זה לא מובן מאליו"