חדש חדש
לא אשקר: כבר לא מעט זמן שאני מחכה לאלבום חדש של דאוס, החבורה הבלגית הסופר מוכשרת שהיוותה השראה ללהקות מצליחות ממנה כמו מיוז, או עקביות ממנה נוסח אלבו. ובעוד ההרכבים שהיא השפיעה עליהם ממשיכים להוציא תקליטים בקצב של אחת לשלוש-ארבע שנים, נראה שדאוס החליטה להאט את הקצב לפני עשר שנים, בדיוק אחרי שני אלבומים מצוינים שיצאו בשנים עוקבות. בקיצור, עשור בלי להקליט מוזיקה חדשה זה המון זמן, בטח עבור מעריצים של אחת מלהקות הרוק האלטרנטיבי המלודיות והטובות שיצאו מאירופה.
אחרי משחק כיסאות של גיטריסטים שחוותה הלהקה בשנים האחרונות (בקצרה: הגיטריסט מאורו פולווסקי עזב את ההרכב ב-2016. ברונו דה גרוט החליף אותו ב-2018 אבל עבר שבץ ב-2021 ועזב גם הוא כדי לטפל בבריאותו, עד שלאחרונה הוכרז שפולווסקי חזר ללהקה - בהתחלה כמחליף זמני ובהמשך באופן קבוע), דאוס הודיעה על קאמבק. בפברואר הקרוב היא תוציא את אלבומה החדש "How To Replace It" (האם הם מדברים על נורה או על עמדת הגיטריסט בלהקה שלהם?), ובינתיים שחררה ממש בשבוע שעבר את "Must Have Been New" שיר חדש, משובח ומאוד דאוסי. כיף.
חדש ישן
מעניין השינוי שעבר על הקריירות של האחים גלאגר מאז התפרקה אואזיס אי אז ב-2009, לפני 150 מיליון שנה. בהתחלה הייתה זו קריירת הסולו של האח הגדול נואל שנסקה, יחד עם הרכב ההיי פליינג בירדס שליווה אותו (שכלל אפילו נגנית מספריים), בעוד ליאם והרכב פליטי אואזיס שהקים - בידי איי - הוציאו שני אלבומים טובים, אבל לא מספיק כדי להשאיר אותם בתודעה או להותיר רושם כלשהו. אחר כך נואל המשיך להצליח בעוד ליאם שקע בדיכאון - ואז בסוף 2017 קרה השינוי: האח הצעיר לבית גלאגר הוציא אלבום מצוין, ואז עוד שניים ומאז הוא חזר לרכוב על גלי רוקנ'רול ואנרגיה מחודשת - כזו שאפילו גרמה לדור חדש של צעירים להתאהב בו. זה כבר כמה שנים שליאם נותן בראש ומשחרר שירים חדשים טובים בעוד נואל, ובכן, אצלו זה קצת סיפור אחר.
בדיוק באותה תקופה שבה אחיו הצליח לחזור לתודעה ולהנות מהצלחה שלא חווה מאז היה חלק מלהקת האם ,נואל הוציא אלבום ניסיוני למדי בשם ."Who Built The Moon?" ניסיוני במונחים גלאגרים, יש לציין, כי בפועל מה שקרה כאן זה שנואל החליט לחקור (בעשרים שנות איחור) את עולם המוזיקה האלקטרונית. העניין הוא שהתוצר, גם אם הכיל לפחות ארבעה שירים טובים שעולים לכותב שורות אלה לראש בשליפה, הזכיר את השת"פים של גלאגר עם הכימיקל בראדרס מסוף שנות ה-90'. שהיו נהדרים, כן? אבל להוציא ב-2017 שירים עם אסתטיקה ומבנה של אלקטרוניקה פוגשת רוק מתחילת שנות ה-2000? זה קצת פחות נהדר. העובדה שנואל חוקר מחוזות חדשים אחרי שנים של שחזור הנוסחה האואזיסית המוכרת והתלת אקורדית היא בהחלט ראויה להערכה. אבל זה לא בהכרח אומר שהוא הצליח לגמרי להיטמע באותן שדות מוזיקליים זרים.
עכשיו, חמש שנים אחרי האלבום ההוא (שיש להבהיר שוב - לא היה רע בכלל, רק הרגיש קצת לא נכון לזמנים), שב המוזיקאי שהתקשורת הבריטית מכנה "הצ'יף" עם אלבום חדש, אחרי כמה שנים של אלבומים קצרים ולא מעניינים במיוחד. הסנונית הראשונה מתוכו (הבנתם? כי הוא מנגן עם ההיי פליינג בירדס? לא חשוב) הוא השיר "Pretty Boy", בו מתארח גיטריסט להקת הסמית'ס האגדי, ג'וני מאר. מדובר בשיר שמאוד מזכיר דברים אחרים שנואל עשה מאז שעזב את אואזיס. שזה אומר שנואל חזר לעשות רוקנ'רול פחות מכסח, יותר אלגנטי אך גם נוסחתי למדי, כמו זה שהרכיב את חומרי הסולו הראשונים שלו. האם זהו שיר שייתן פייט לאח הקטן (שעדיין מפנטז על איחוד של אואזיס ולא מתבייש להודות בכך) ויזכיר מי משניהם חתום ככותב על השירים הגדולים של להקתם לשעבר? תחליטו אתם.
לב שבור הוא לב שלם
לנמרוד לב יש את אחד הקולות העמוקים, החמים והמלטפים במוזיקה הישראלית כבר לא מעט שנים. אולי זה קשור לעובדה שהוא מגיע מדור של זמרים שלא התבססו על הפקה וגימיקים כדי להצליח ואשר אחד הקריטריונים החשובים ביותר לקריירת השירה שלהם היה, ובכן, היכולת לדעת לשיר (והמזל להתברך בקול יפה). אלוהים, תודה על שהענקת לי את הכוח לא להשתמש בגאג "זה קול הקסם". בעצם, לא משנה. לעניינו: זה כבר הוכח לא אחת עם השירים עמם פרץ לתודעה לפני שני עשורים, אבל מאז ממשיך לב לייצר מוזיקה באופן עקבי ולא פעם מצליח להיות צעד אחד לפני כולם (אם בשירים אלקטרוניים שהוציא בתחילת שנות ה-2000 עוד לפני שכולם עשו זאת, או בהבנה המוקדמת שלו שהרשת הולכת להיות ביתן הווירטואלי הבא של היצירות המוזיקליות של האלף הנוכחית). בקיצור, אחלה נמרוד לב.
בשבוע שעבר הוציא המוזיקאי יחד עם ההרכב שלו RBS את "הבטחת לעצמך", סינגל ג'אזי, אפלולי למדי, חורפי ומתקתק. לפחות מוזיקלית, כי עלילתית מדובר בסיפור על אישה שמסרבת להתנתק מאהבת עבר ונאחזת בשאריות זיכרון במקום להבין שההשלמה משחררת ושדברים טובים קורים למי שמחליט להפסיק להתאבל או להיתקע במקום ומחליט להמשיך הלאה. נו, מהשירים האלה שיש דיסוננס בין קצבם הקליל ומילותיהם ויכולים לגרום גם למדכאת שבמעשיות להישמע קלילה, חלקלקה, אפילו סקסית. אתם יודעים, כל עוד לא קוראים את המילים ורוצים לדחוף את הראש לתוך תנור.
חשק עז לסושי בעוד 3...2...
אולי זה המקום לפרגן למוזיקאי שלא זוכה לחשיפה רבה בימים אלה, אבל היו סמוכים ובטוחים שהוא יהיה גדול מתישהו. הארי סטיילס (יוצא להקת וואן דיירקשן בעבר והיום אייקון אופנה כפי שחזינו ממש כאן כבר לפני כמעט שלוש שנים) הוא בשלב זה הרבה מעבר לזמר פופ כמו שהוא תופעה תרבותית. בהזדמנות אחרת אולי נדבר על הגבריות החדשה והנזילה למדי שהוא מייצג, ועל הצורך שלו בביטוי אסתטי שהוא מעבר למוזיקה שהוא מייצר. זה לא שהוא הראשון שעושה זאת - תעשיית המוזיקה ידעה כבר לא מעט אמנים ואמניות שהנראות הצבעונית המוקפדת שלהם השלימה ויזואלית את המוזיקה, אבל במקרה של הארי נראה שהיא אפילו משמעותית ממנה.
לא שהמוזיקה של הזמר הבריטי לא טובה. הסינגל "As It Was" שלו, וזה הימור די בטוח, כנראה יהיה שיר השנה בלא מעט מצעדי סיכום 2022 ובאופן כללי האלבום האחרון שלו ראוי, יפה וכיפי עבור מי שמחפש חווית האזנה מוזיקלית קלילה. אבל בואו נודה בזה - לא מדובר במאסטרפיס מעדות הריבולבר או האבי רואד. אבל לעיניים, בכל מקרה, מדובר בחגיגה. את הקו המרהיב אסתטית ממשיך הארי גם בקליפ החדש שלו, ל-"Music For A Sushi Restaurant" - השיר שפותח את האלבום. מדובר בווידאו שמציג את הארי כפי שטרם נראה - כלומר מזוקן ובעל סנפירים, במן מפגש בין דרמות בישול טלוויזיוניות נוסח "The Bear" לבין אמירה אודות כוכבנות פופ ואורך חיי המדף שלה בעידן של היום (ובעצם בכל תקופה). בקיצור - שיר לא יותר מחביב, מלווה בקליפ יפהפה, מרשים ואפילו מעורר מחשבה. מי חשב.