סיפורה של המוזיקה הישראלית ב-70 שנות קיום המדינה (ועוד הרבה לפני הקמתה) הוא סיפור אהבה גדול ומסעיר. אהבה למקום, לחברים, למשפחה, לבני הזוג - ואהבה למוזיקה עצמה.
• לקראת "מצעד ה-70": איך זה עובד?
שירים ביטאו מאז ומעולם את "רוח התקופה" בדרך אמיתית. תמיד שרנו. גם לפני 120 שנה. שרנו בכל זמן ובכל מקום. בעבודה, בטיולים, ברחוב, בבית, במקלחת. שירים מקוריים ומתורגמים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, עצובים ומצחיקים. שרנו כשהיה לנו טוב וכשהיה לנו רע. יש מאות שירים שליוו את המפעל הציוני, את הקמת המדינה, את המלחמות ואת השגרה היומיומית כפסקול שנותן עוד טעם לחיים.
סיפורה של המוזיקה הישראלית הוא סיפור של התפתחות, של שינוי בלתי נפסק. המוזיקה תמיד התכתבה עם האווירה ששררה במדינה: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה, תנועת הפנתרים השחורים, המהפך הפוליטי של 1977, הסכם השלום עם מצרים - בכל רגע מהרגעים הללו המוזיקה הישראלית היתה שם, משקפת את המציאות.
לפני 70 שנה קמה לה מדינה צעירה שנלחמה על קיומה הפיזי ועל הגדרת ה"מי אנחנו". גם יוצרי המוזיקה באותו זמן התלבטו בשאלה: מהו שיר עברי? מוזיקה ערבית? צלילים שהגיעו ממזרח אירופה? שירים עממיים רוסיים? שאנסונים צרפתיים? מוזיקה קלאסית? מוזיקה מצפון אפריקה? פופ? רוק? ג'אז? ואולי בכלל צריך היה ליצור את הצליל הישראלי החדש, שמוותר על שורשיו, שלא מדבר יידיש ולא ערבית ולא אנגלית, אלא רק עברית חדשה שעטופה בצליל שעוד לא היה קודם?
ועוד שאלה שהתלבטו בה: האם תפקידו של הזמר העברי הוא לחנך? להעניק משמעות לחיים הלא פשוטים כאן? לעודד ולנחם במלחמות? לשכנע ששווה לחיות דווקא כאן? או שאולי תפקידה העיקרי של המוזיקה הוא לבדר? לייצר בריחה מהקשיים? האם חובה לשיר על "אנחנו" או שיש מקום לאמירה אישית ופרטית?
ההתלבטויות הללו, של "מה נכון" למוזיקה הישראלית, ליוו את ישראל בכל תקופה. בהתחלה היו להקות צבאיות וריקודי עם, ואז הגיע הרוק, ונשאלה השאלה: האם זה בכלל ישראלי? ומה עם המוזיקה המזרחית? והדיסקו? וההיפ הופ? והמוזיקה האלקטרונית?
עכשיו, 70שנה אחרי, אפשר לראות את התהליך הארוך וההדרגתי שעברה המוזיקה הישראלית, ונדמה שהצלחנו ליצור, למרות הכל, תמונה נפלאה ורבגונית של צבעים, טעמים, מוצאים והשפעות. המוזיקה הישראלית היא סיפור של הצלחה עצומה.