על פניו, "אימהות מקבילות" אינו נראה כמו אחד מסרטיו הגדולים של פדרו אלמודובר. האווירה מינורית, העשייה צנועה, העלילה המלודרמטית גובלת במופרכות, וניתן לחוש בטוויסטים מתקרבים ממרחק רב. אבל גם אם לא מדובר ביצירת מופת שאזכור לנצח, גם בפעם הזו המאסטרו הספרדי בן ה־72 מצליח להגיש מעשייה מורכבת ומלאת תופינים שנשארת עמוק בזיכרון גם לאחר סיומה.
שותפתו הוותיקה של אלמודובר, פנלופה קרוז הנפלאה, מגלמת את ג'ניס - צלמת בת 40 ממדריד שנכנסת להיריון לא מתוכנן כתוצאה מסטוץ עם אנתרופולוג נשוי. ג'ניס מחליטה ללכת בעקבות אמה וסבתה, שהיו גם הן אימהות חד־הוריות, ולגדל את הילדה לבדה. במקביל, היא גם נעזרת במאהב שלה כדי לארגן חפירה ארכיאולוגית שמטרתה איתור קבר אחים מתקופת שלטונו של פרנקו, שבו אמור להיות קבור הסבא־רבא שלה.
במחלקת היולדות בבית החולים פוגשת ג'ניס ההרה את אנה (מילנה סמית) - בחורה צעירה שנכנסה גם היא להיריון לא מתוכנן. בניגוד לג'ניס, שמקבלת את רעיון האימהות באהבה ובשמחה, אנה ממש לא בעניין. נוסף על כך, מכיוון שאמה של אנה היא שחקנית תיאטרון אנוכית ומזדקנת שמשקיעה את כל מרצה בקריירה שלה, גם אין לה אף אחד שיתמוך בה.
על כל פנים, ג'ניס ואנה מתיידדות, שומרות על קשר, ומבלי להיכנס לטריטוריה של ספוילרים, כל אחת גם הופכת לחלק מרכזי בחיים של האחרת. לא מן הנמנע שתנחשו את מה שעומד לקרות לשתיים. עם זאת, לטעמי זה לא הופך את מה שמתרחש לפחות אפקטיבי ואמוציונלי.
"אימהות מקבילות" מצליח לעשות המון עם מעט, אבל לרגע לא מתקבלת התחושה שהדבר דורש מאלמודובר מאמץ מיוחד. הסרט מציג חופן של דמויות נשיות חזקות ועצמאיות, שכל אחת מהן ניגשת לחיים (ולאימהות) מכיוון אחר, ומדגים באגביות מצמררת כיצד השורשים והזיכרונות שלנו ממשיכים לרדוף אחרינו זמן רב אחרי שנראה שהדבר כבר אינו אפשרי.
מילנה סמית, שזהו סרטה השני בלבד, עושה עבודה יפה בתור אנה, אך בוודאי לא יפתיע אתכם לשמוע שהאטרקציה הגדולה כאן היא הופעתה הווירטואוזית של פנלופה קרוז. אלגנטית, אמיתית ומתפקעת מרגשות סותרים ובעלי עוצמה. עם כל הכבוד לג'סיקה צ'סטיין, אין ספק שנתנו השנה את האוסקר לשחקנית הלא נכונה.
ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו