במאית הסרט "בעצמה": "זה מדהים שנשים מביימות שוברי קופות"

שני סרטיה הראשונים של הבמאית הבריטית פילידה לויד - המיוזיקל "מאמה מיה!" (2008) והדרמה הביוגרפית "אשת הברזל" (2011) - היו להיטי ענק. הראשון, שהשתמש בלהיטיה של להקת אבבא, הניב סרט המשך והיה לאחד הסרטים הבריטיים המצליחים ביותר בכל הזמנים, ואילו השני, שהתמקד בדמותה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר מרגרט תאצ'ר, הביא למריל סטריפ פרס אוסקר.

עם רקורד מרשים כזה, ניתן לשער שלויד יכולה היתה לבחור כמעט כל דבר בתור הפרויקט הבא שלה. מפתיע לשמוע שלא.

"אחרי ש'מאמה מיה!' היה להיט, כולם הציעו לי לביים עוד סרטים מוזיקליים", אומרת לויד (64). "אותו הדבר קרה אחרי 'אשת הברזל'. כולם הציעו לי רק דרמות ביוגרפיות. זה לא עניין אותי. לא רציתי".

"לתת קול לנשים מוכות"

כעת, עשר שנים לאחר מכן, לויד סוף-סוף מגישה את סרטה השלישי, "בעצמה", שעולה היום (חמישי) בבתי הקולנוע. זוהי דרמה צנועה ונוגעת ללב על סנדרה (קלייר דאן), אם צעירה לשתי בנות קטנות, שמנסה להיחלץ מאחיזתו של בן זוגה האלים. מי שמתגייסים לעזרתה הם קבוצה של חברים ושכנים, שמסייעים לה בבניית בית חדש שיספק לה ולבנותיה הזדמנות להתחלה חדשה. אך כיצד יגיב בן הזוג האלים כאשר ישמע על תוכניותיה של סנדרה?

"רציתי לביים סרט בתקציב צנוע", מסבירה לויד כיצד התגלגל הפרויקט לידיה. "רוב הבמאים מחפשים תקציבים גדולים יותר, אבל אני הלכתי לכיוון השני. בעשור האחרון ביימתי בעיקר בתיאטרון, ורציתי לעשות סרט שיאפשר לי לשמור על קנה מידה קטן ואישי. ואז יום אחד קלייר, שמגלמת את סנדרה בסרט, הגיעה אלי עם התסריט הזה. אנחנו מכירות כבר שנים מעבודה משותפת בתיאטרון. היא כתבה את התסריט בהשראת חברה שלה שהפכה להיות הומלסית בדבלין. לא היה לה איפה לגור ואף אחד לא עזר. סיפור מזעזע. מהר מאוד החלטתי שאני רוצה לקחת חלק בזה ולתת קול לנשים כמו סנדרה".

צילמתם את הסרט לפני פרוץ הקורונה, אבל הבעיות שמתוארות בו רק החמירו מאז.

"בהחלט. הכל התחזק. יש הרבה יותר אלימות בין בני זוג בשנה וחצי האחרונות. משפחות היו נעולות בבית במשך כל כך הרבה זמן. מערכות יחסים הגיעו לנקודות רתיחה. כשהסרט יצא בארה"ב לא מזמן, קיבלנו תגובות מאוד חזקות שמייד גרמו לנו להבין עד כמה הוא נחוץ.

"מצד אחד, אנחנו מעודדים אנשים להסתכל מסביב על מי שגר לידם ולשאול את עצמם אם הם שכנים טובים מספיק.אם יש משהו שהם יכולים לעשות כדי לעזור. האם הם מודעים מספיק למה שקורה שם. מצד שני, אנחנו מדברים גם לנשים שלא מרגישות בטוחות בבתים שלהן. אנחנו לא אומרים להן 'תראו את הסרט ותברחו מהחיים שלכן', אבל אולי זה יעודד מישהי להרים את הטלפון לקו סיוע. אולי זה יעודד מישהי לעשות את הצעד הראשון".

"כשהתחלתי את דרכי בתיאטרון, נשים תמיד נדחקו לשוליים. כיום, לפחות בקולנוע, זה משתנה. אבל יש עוד דרך לעבור כדי לשנות את התרבות באופן עמוק ומשמעותי".

למה בעצם לקח לך כל כך הרבה זמן לביים את סרטך השלישי? את חושבת שזה היה קורה מהר יותר אם היית גבר?

"בהחלט הייתי מודעת לזמן שעובר, אבל אני לא חושבת שזה קשור בהכרח למגדר שלי. כל סרט שיוצא למסכים הוא נס. צריך להיות אובססיבי כלפי החומר. נדרשות שנים כדי לפתח תסריט. הרבה יותר פשוט עבורי לאסוף 12 שחקנים ולמצוא אולם תיאטרון. בסופו של דבר, זה הבית שלי יותר מאשר הקולנוע, והייתי מאוד פעילה בשנים האלה".

בתור יוצרת ותיקה, גם בתיאטרון וגם בקולנוע, האם את מזהה שינוי אמיתי במעמדן של יוצרות בתחום בשנים האחרונות? או שזה הכל דיבורים?

"כשהתחלתי את דרכי בתיאטרון, נשים נדחקו תמיד לשוליים, למקומות שבהם התקציבים אינם גדולים. כיום, לפחות בקולנוע, זה משתנה. מדהים בעיניי לראות שיש עכשיו נשים שמביימות שוברי קופות ענקיים. זה שינוי משמעותי מאוד. אמנם יש עוד דרך ארוכה לעבור כדי לשנות את התרבות באופן עמוק ומשמעותי יותר, אבל אתה יודע מה? אני לא חושבת שהאולפנים ההוליוודיים רוצים בהכרח להתעלם מנשים. אני חושבת שלפעמים פשוט יותר קל להם לא לשים לב שאנחנו לא נמצאות שם".