אוף. זו המילה הראשונה שיצאה לי מהפה בתום צפייה ראשונה ב"לא זמן למות", הפרק ה־25 בסדרת ג'יימס בונד, וסרטו החמישי והאחרון של דניאל קרייג בתפקיד הסוכן החשאי המיתולוגי 007.
בחצי הראשון של הסרט המאוד ארוך הזה (שעולה לאקרנים שנה וחצי לאחר תאריך היציאה המקורי שלו, בשל נגיף הקורונה) דווקא נהניתי ואפילו התרגשתי. איך אפשר שלא? זה מוצר מושקע, מרהיב ושאפתני, שמבקש לקשור יחד את כל חמשת הסרטים שבהם כיכב קרייג. יש בו דמויות חדשות (כמו סוכנת קשוחה שמחליפה את 007, בגילומה של לשאנה לינץ'), יש בו שלל רפרנסים לעבר המפואר של הסדרה (בדגש על "בשירות הוד מלכותה"), ויש בו דיאלוגים מושחזים שנכתבו בעזרתה של פיבי וולר ברידג'ס ("פליבג", "להרוג את איב").
קשה מאוד להישאר אדישים לנוכח האירועים הסופר־דרמטיים שמתרחשים על המסך, ואחרי תקופה כה ארוכה שבה חוויות קולנועיות מסוג זה הפכו למצרך נדיר, כיף גדול לצלול שוב אל תוך הרפתקה בסדר גודל עצום כל כך.
אבל למרות לא מעט רגעים מוצלחים, עלי להודות ש"לא זמן למות" הוא לא הסרט שקיוויתי ורציתי שהוא יהיה. אני בהחלט ממליץ לצפות בו (ומהר, לפני שמישהו יעשה לכם ספוילרים), אך התוצאה אינה מתקרבת לשיאים של "קזינו רויאל" ו"סקייפול" - שני הסרטים הטובים ביותר שבהם כיכב קרייג - והמסלול שבו הסרט בוחר לצעוד בחציו השני הותיר אותי מאוכזב.
הבעיה הקריטית, לטעמי, היא העובדה שכל הבסיס האמוציונלי של הסרט נסמך על המהלכים העלילתיים של "ספקטר", הסרט הקודם והלא מאוד מוצלח בסדרה. במהלך הסרט ההוא בונד פוגש את הנבל האגדי בלופלד (כריסטוף וולץ), ובטוויסט קשה לעיכול (שנלקח היישר מ"אוסטין פאוורס: גולדממבר"), הוא מגלה שבעצם מדובר באחיו החורג. בתוך כך, במהלך "ספקטר" בונד גם מתאהב במדלן סוואן (הכוכבת הצרפתייה ליה סידו), ובסוף הסרט הוא פורש מתפקידו ורוכב איתה אל השקיעה.
במובנים רבים מדי, "לא זמן למות" מהווה המשך ישיר ל"ספקטר". וולץ צץ גם כאן, וסידו חוזרת אף היא, אך כמו ב"ספקטר", גם כאן סידו מצטיירת כבת זוג משונה עבור בונד, וגם כאן הכימיה שלה עם קרייג מינימלית. אני לא קונה אותם לרגע בתור זוג שמאוהב עד כלות, וזה דבר בעייתי במיוחד כאשר מביאים בחשבון את האירועים שמתרחשים ברגעי השיא של הסרט.
בעיה נוספת היא הנבל המרכזי: פסיכופת מצולק בשם סאפין, שמגולם בידי רמי מאלק ("רפסודיה בוהמית", "מר רובוט"). הדמות עצמה אולי מסקרנת, אך מאלק לא באמת מקבל הזדמנות לנעוץ את שיניו בתפקיד, וההופעה שלו חיוורת ושכיחה בהשוואה להופעותיהם של מאדס מיקלסן וחוויאר ברדם (הנבלים ב"קזינו רויאל" ו"סקייפול", בהתאמה).
כאמור, מרבית הדברים הטובים קורים בחצי הראשון. סצנת הפרה־קרדיטים ארוכה ונהדרת, וכוללת את קטעי הפעולה הכי מלהיבים בסרט. גם ההמשך, שכולל ביקור מחברו הוותיק של בונד, פליקס לייטר (ג'פרי רייט), ושיתוף פעולה פורה עם סוכנת משעשעת וכריזמטית שמגולמת בידי אנה דה ארמס, מספק את הסחורה מכל בחינה.
אך ברגע שהאבק שוקע ומתחיל להתברר לאן פנינו, האוויר יוצא ממפרשיו של הסרט והכל נהיה כבד, רציני ולא כיף. "לא זמן למות" אינו סרט רע, אבל הוא מבאס בטירוף.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו